אנושיק | ANUSHIK
עבודה זרה | OPEN CODE
20.12.22 - 20.10.22
אוצר: בר ירושלמי
curator: bar Yerushalmi
“האקינג” (Hacking, או “פצחנות” בעברית) הוא מושג מעולם התיכנות המתאר פעולת החודרת או מערימה על מערכת טכנולוגית. בניגוד לדעה הרווחת, משמעות המונח במובנו המקורי, בראשית עידן המחשבים בשנות ה-60 של המאה ה-20, לא היתה פעולת זדון כי אם דווקא ההנאה שבעיסוק בקוד תוכנה כנושא למחקר ולפתרון בעיות. כיום, המונח משמש בסלנג העממי לציון פענוח של בעיה קשה, או לחילופין, מעשה קונדס מחוכם. כלומר, במובנה המופשט, פעולת ההאקינג היא שימוש ביכולתנו השכלית לפצח (באנגלית, to hack משמעו לקצוץ או לחטוב) מערכת הוראות מורכבת – טכנולוגית, חברתית או ערכית. פעולת הפיצוח היא העיקרון המוביל בתערוכתה של האמנית חנה אנושיק מנהיימר, העוסקת בהתפתחות תפיסת העולם המונותאיסטית ומפגשה עם מודלים אחרים של אמונה. אנושיק בוחרת להתבונן בטקסט היסוד המקראי ובאיסור לעבודה זרה החבוק בו, כאל קודים סגורים של תוכנה, מערכת הפעלה הרמטית שאותה היא מבקשת לפענח. דרך סדרה של פעולות פיסוליות ופרפורמטיביות היא מציעה קריאה חלופית, המתמקדת באסטרטגיות של שיבוש ושל תכנות מחודש של הנרטיב המונותאיסטי, מתוך שתי נקודות מבט שונות – המכונה והאישה. בלב חלל התערוכה עומד מפגש בין פסוקים מן המקרא לבין טכנולוגיית 2 DALL·E – אלגוריתם למידת מכונה מתחום הבינה המלאכותית, שמשמש לפענוח של טקסט ומפרש אותו לדימוי חזותי. אנושיק מזינה לתוכנת הבינה המלאכותית פסוקים תנ”כיים, שמתייחסים לישויות מיסטיות כמו שרפים, כרובים ומלאכים. הדימויים שיצר האלגוריתם הודפסו במדפסת תלת-ממד על גבי סליל דפוס, ללא מגע יד אדם. התוצר, פסל דמוי חותם גליל מסופוטמי, נותר כייצוג פלסטי של הפסוק המקראי, ומוצע לגלילה על גבי שולחן החול הקינטי – פעולה החושפת את הדימויים המוטבעים בו. בפנייה אל הבינה המלאכותית טמון אתגר הלכתי ביחס למושג “עבודה זרה”, ששורשיו נמצאים בטקסט המקראי בצורת עבודת פולחן אלילי, והוא ממשיך לתוך כתיבתם של חז”ל כמושג מטרייה המבטא את יחסי הבידול של הזהות היהודית מהשפעות ומתרבויות חיצוניות לה. בתהליך ההמרה של הטקסט ללמידת מכונה, מאתגרת אנושיק את ההגדרה של המושג “עבודה זרה” ומבקשת להרחיבו ממושג תיאוסופי אנושי של הנגדה ל”קוד פתוח” טכנולוגי, בו הטקסט המקראי משמש כהוראות הקוד הראשוניות, הנפתחות לפרשנות ולעיצוב מחדש בידי המכונה. במהלך מקביל, פונה אנושיק אל פנים הסיפור המקראי ואל ארבע דמויות נשים מרכזיות בו, המשתמשות ביכולתן ובעורמתן כדי להפר את המנגנון ההתנהגותי השלט בתקופתן: סיפורה של רבקה המהתלת בבעלה יצחק על מנת שיתן את ברכת הבכורה ליעקב, רחל המחביאה את התרפים מאביה לבן תחת אוכף גמלה, תמר המתחפשת לקדשה ושוכבת עם יהודה כדי לחייבו להינשא לה, או מיכל בת שאול המחפה על דוד בכך שמסתירה תרפים מכוסים במיטתה, ומצילה אותו מחמת אביה – לכולן פעולות התחזות, הסתרה ומניפולציה אשר השפיעו באופן דרמטי על מהלך האירועים, על אף שבבסיסן טריק אחד פשוט וחכם: פעולת אילתור בחומר, בבגד, בכיסוי או בגוף. תוך שימוש בחומרים טבעיים וטכנולוגיות מלאכה עתיקות, יוצרת אנושיק סדרה של פסלים בעזרתם היא מספרת מחדש את עלילותיהן של אותן דמויות נשים, ומתמקדת במציאות החומרית והגופנית של סיפורי התכסיסנות שבאמצעותה היתלו במערכת הפטריארכלית.
Hacking is a term used in the programming world to describe the act of breaking into or tricking a technological system. Contrary to popular belief, the original usage of the term in the early computer era of the 1960s did not refer to acts of malice, but rather the pleasure of engaging with software code for research and problem solving. In contemporary slang, “hacking” is used to denote solving a difficult problem, or pulling a clever prank. Hence, in its abstract sense, hacking means using our intellectual ability to crack complex technological, social or value systems of instructions.
The act of hacking is the leading principle of the exhibition of artist Chana Anushik Manhaimer, who deals with the evolution of the monotheistic worldview and its encounter with other paradigms of belief. Anushik chooses to look at the basis of the biblical text, which holds the prohibition of idolatry, as a sealed software code and a hermetic operating system she tries to decipher. Through a series of sculptural and performative acts, the artist suggests an alternative reading, which focuses on strategies of disruption and reprogramming of the monotheistic narrative from two different perspectives – the machine and the woman.
Located in the heart of the exhibition is an encounter between biblical verses and the DALL·E 2 technology—a machine learning algorithm from the world of artificial intelligence that deciphers texts, generating visual interpretations of them. Anushik feeds the artificial software with biblical verses that relate to mystical beings such as seraphim, cherubim, and angels. Using a 3d printer, the images created by the algorithm were printed on a printing reel, untouched by human hand. The product—a sculpture resembling a Mesopotamian cylinder seal, is a plastic representation of the biblical verse. It is offered for scrolling on top of a kinetic sand table—an action that reveals the images impressed on it.
Turning to AI entails a Halachic challenge concerning the concept of avodah zarah, which originally appears in the biblical text in the form of idolatrous practices, and later materializes in the talmudic literature as a blanket term expressing the differentiation of Jewish identity from external cultures and influences. By converting the text into machine learning, Anushik challenges the definition of idolatry and seeks to expand it beyond its antagonistic human-theosophical meaning to a technological “open code,” in which the biblical text functions as primal code instructions that the machine redesigns and opens up for interpretation.
In a parallel move, Anushik turns to the inside of the biblical story to find four central female figures, who use their capabilities and their craftiness to violate the hegemonic mechanisms of behavior of their time: Rebecca deceiving her husband Isaac and making him give Jacob the blessing; Rachel hiding her father Laban’s teraphim under her camel’s saddle; Tamar dressing up as a prostitute and sleeping with Juda to compel him to marry her; and Michal, daughter of King Saul, covering for David and saving him from her father’s wrath by hiding teraphim in his bed. These acts of disguise, concealment and manipulation dramatically influenced the course of events, although they were based on one simple and clever ploy: an act of improvisation in matter, clothes, covers or body.
Using natural materials and ancient craft technologies, Anushik created a series of sculptures through which she retells the tales of these female figures, focusing on the material and corporal reality of the trickery by which they outwitted the patriarchal system.
עריכה ובימוי: תומר פרוכטר
ד"ר יעל נצר
יצירתיות חישובית: מבוא קצר
מה זו יצירתיות חישובית? [1]
בשנים האחרונות יש עניין הולך וגובר בתחום שנקרא יצירתיות חישובית, העוסק בניסיון להגדיר בצורה מדויקת יצירתיות בכלל ואת התהליך היצירתי בפרט. הגדרה כזו יכולה לאפשר, למשל, יצירה אוטומטית של שירה, סיפורת, ציור, מוזיקה וכד’ על ידי מחשב. ההגדרה העכשווית המקובלת של התחום הזה היא ״פעולה חישובית המגדירה מודל ליצירתיות, מדמה יצירתיות (או תוצר של יצירתיות) אנושית כך שבסופה של הפעולה יש תוכנית מחשב שיכולה ליצור כמו אדם, שמסייעת בהבנה של תהליך היצירה האנושי, או שתומכת בתהליכי יצירה אנושיים”.
דוגמה: מזינים לתוך תוכנת מחשב כמות עצומה של מתכונים, הרבה מאות אלפים. התוכנה לומדת – בעזרת כלים אוטומטיים של עיבוד שפות טבעיות ומתוך היכרות מוקדמת שערכו לה עם מבנה של מתכון – אֵילו מצרכים נוטים להיות זה עם זה באותו מתכון ובאילו כמויות, אילו מצרכים אופייניים למטבחים השונים (הודי, סיני וכדומה) ואילו פעולות מפעילים בדרך כלל על כל אחד מן המצרכים (ערבוב, הרתחה, הקצפה וכד’). בעזרת הנתונים הללו, ותוך הסתמכות על מידע קיים כמו למשל ההרכב הכימי של המצרכים או נתונים סטטיסטיים שפורסמו
על העדפות של בני אדם לגבי צירופים של רכיבים, התוכנית יוצרת באופן אוטומטי מתכונים חדשים, כאלה שלא בושלו מעולם קודם לכן על ידי איש.
כעת, עבור אלפי המתכונים שנוצרו, נעשה שיפוט, אוטומטי גם הוא, שמנסה להעריך את מידת היצירתיות והחדשנות של המתכון. במילים אחרות, עד כמה דומה המתכון החדש שייצרה התוכנה למתכונים קיימים. רק המתכונים המוצלחים ביותר נשלחים על ידי התוכנה לקריאה ולהערכה של בני אדם.
התוכנה המתוארת כאן נוצרה בשנת 2014 על ידי מעבדות המחקר של חברת IBM, והיא זמינה לשימוש ברשת (https://www.ibmchefwatson.com/). ניתן להזין רכיבים, סוג מנה וסגנון בישול, ולקבל אוטומטית הצעות למתכונים מקוריים
פרי המצאתה של התוכנה.
כשיש לנו רעיון ליצירה, לא תמיד אנחנו יודעים לתאר אותו במילים, וגם אם נצליח – בדרך כלל נתקשה להסביר את השלבים החשיבתיים והתחושתיים שהביאו אותנו אל הרעיון. לכן, כאשר מגיעים לדבר על תהליכי יצירה, משתמשים בדרך כלל במונחים מעורפלים כמו מסתורין, דחף, השראה וכיוצא באלה. אבל על מנת להפוך תהליך יצירתי כמו בישול או כתיבה או ציור לחישובי, כלומר לאפשר למחשב לבצע אותו, צריך להגדיר ולתבנת את המסתורין של היצירה באופן שמחשב יכול ‘להבין’. הגדרה כזו דורשת לפרק את התהליך לרכיבים שונים שלכל אחד מהם יש תכונות מסוימות, ולנסח את היחסים שקיימים בין המרכיבים הללו.
כך, למשל, על מנת ללמד את המחשב לייצר מתכון, צריך להגדיר תמונה מופשטת של העולם. בתמונה המופשטת הזאת ישנם דברים שהם מסוג “מרכיב של אוכל” (למשל ביצה, חמאה, אורז). לכל מרכיב כזה יש תכונה של כמות, ואולי גם תכונה של ״מצב״ (חמאה רכה, עדשים מושרים). בעולם הזה יש גם אוסף של פעולות שאפשר לעשות על כל מרכיב (ערבוב, צריבה, הקפצה), שינוי מצב שעובר על מרכיבים אחרי שנעשו עליהם פעולות (ביצה רכה, אחרי שבישלו אותה אינה רכה עוד) וכן הלאה.
מצד אחד, כמובן שלא הכל ניתן להגדיר ולכן יש כאן השטחה מסוימת. קשה, למשל, להגדיר דברים כמו “ללוש עד שהבצק רך וגמיש אבל לא נדבק” או “להוסיף מלח עד שמתחילים להרגיש את הטעם שלו” וכד’. מצד שני, הכמות העצומה, המסחררת, של נתונים שהמחשב מסוגל לאגור וכמות האפשרויות והצירופים שהוא מסוגל לבחון ולעבד היא עצומה, הרבה יותר ממה שאדם כלשהו יוכל לעשות אי פעם.
באופן דומה אפשר לדבר לא רק על מתכונים אלא גם על יצירה אוטומטית של שירים. תוכנית כזו מקבלת, כקלט, מאגר של אלפי דוגמאות של שירים. השלב הראשון הוא שלב למידה, שבו תוכנת המחשב ‘מסיקה’ מתוך הדוגמאות שהוזנו לה מהן התכונות של שיר; כלומר, מהן התבניות ומהי החוקיוּת המשותפת למרבית הדוגמאות, כמו למשל חלוקה לבתים, חריזה, שימוש במילים מסוימות בסמיכות לאחרות וכד’. לאחר מכן בא שלב היצירה, שבו התוכנה מייצרת מתוך גרעין אקראי כלשהו (למשל, חמש מילים אקראיות מן המילון) כמות עצומה של שירים על פי התכונות שנלמדו בשלב הקודם. השלב השלישי הוא שלב הניפוי. בשלב זה התוכנה מנסה להעריך ולמצוא מתוך שלל השירים שיצרה כאלה העומדים בקריטריונים של שיר טוב.
בגיליון 3 של ‘ננופואטיקה’ תיארנו, למשל, תוכנה שכותבת שירי הייקו באופן שאפילו בני אדם מתקשים לזהות שחוברו על ידי מחשב. חידון ה”בחן את עצמך” שהובא בחוברת, שבו מתבקש הקורא לזהות בעצמו מתוך עשרים וכמה שירי הייקו אֵילו נכתבו על ידי אדם ואילו לא, מדגים את הנקודה היטב (“גאיקו – האם ניתן ללמד מחשב לכתוב הייקו”, יעל נצר ואלכס בן ארי, ‘ננופואטיקה’, גיליון 3, עמ’ 25-16).
האם זה אומר שכל המשוררים וכל השפים ייאלצו לפרוש בעתיד הנראה לעין? זו אחת משאלות רבות העולות מתוך העיסוק ביצירתיות חישובית: כיצד אנו רואים ומפרשים יצירה? האם היצירה החישובית יכולה להיחשב ליצירה? האם באמת אפשר לפרוט תהליך יצירתי לאוסף של תבניות ופעולות מכניות? האם יופי שנוצר ללא כוונה אנושית הוא יצירת אמנות? האם היצירה הממוחשבת היא ‘פרי רוחו’ של המחשב שיצר אותה, או שמא היא שייכת למתכנת שהגה את התוכנה (גם אם לעיתים קרובות הוא עצמו לא היה מסוגל לייצר את התוצר שיצרה התוכנה שלו)? ואיך מודדים את טיב התוצר של המחשב? האם אפשר לכמת מספרית איכות או מידת יצירתיות או מקוריות של יצירה? האם אפשר לנבא רעד בלב?
מה שמסתמן לאחרונה בפועל בתחום היצירתיות החישובית (תחום שאינו חדל להתפתח) הוא דווקא שאין סתירה בין האמנות מעשה ידי האדם לזו שנוצרת על ידי מחשב; ההפך הוא הנכון: יש ערך משמעותי בחיבור בין יוצר אנושי לתוכנה, כלומר ביצירתיות חישובית ככלי עזר ליצירתיות אנושית. כך, למשל, שף מקצועי יכול להיעזר בפלט המחשב כדי לקבל רעיונות לחיבורים או אפשרויות חדשות, ולהמשיך משם. משורר יכול להעביר בתוכנת מחשב שיר שלו ולקבל חיווי על אזורים שנראים ‘חלשים’ מאחרים, ולחזור לעבוד עליהם; או להגיש אוסף שירים ולקבל הצעה איך לסדר אותם בספר באופן שבו הם משתלבים זה אחרי זה בדרך הטובה ביותר, וכן הלאה בתחומי אמנות רבים. היכולת של המחשב להכיל אינסוף פרטי מידע ולעבד אינסוף אפשרויות, לצד השיפוט האמנותי והיצירתיות האנושית, יכולים אולי, בשילוב נכון, להוביל אותנו אל העידן הבא של היצירתיות והאמנות.
הערות:
[1]. לפי הגדרת ועדת ההיגוי של האגודה הבינלאומית ליצירתיות חישובית. המאמר פורסם בכתב העת ננופואטיקה, גיליון 5
ד"ר משה רענן
שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת – כרמיל.
“רבא אמר: לעולם לא תיפוך, אזן אזן מופני, רגל רגל לא מופני. וכי לא מופני מאי פירכא איכא? איכא למיפרך: מה למצורע – שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת” (יבמות, קד ע”א).
פירוש: רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לֹא תֵּיפּוֹךְ [תהפוך], כי המילים “אזֶן” “אזֶן” מוּפְנֵי [מופנות, מיותרות] בפסוק, ללמדנו גזירה שווה זו, ואילו המלים “רֶגֶל” “רֶגֶל” לֹא מוּפְנֵי [מופנות], שהרי בענין יבמה נצרכת המלה לעניינה, ולכן אין זו גזירה שווה גמורה. ושואלים: וְכִי [וכאשר] המילים לֹא מוּפְנֵי [מופנות] מַאי פִּירְכָא אִיכָּא [מה פירכה, קושיה, יש בדבר], שהרי גזירה שווה המופנה רק מצד אחד, אם יש מקום לפירכה, להראות שאין הדינים דומים דוחים אותה, אך אם אין כל פירכה, גם גזירה שווה המופנָה רק מצד אחד גזירה שווה היא, ומה הפירכה כאן? ומסבירים: אִיכָּא לְמִיפְרַךְ [יש מקום לפרוך, להקשות]: מַה לִּמְצוֹרָע שדינו ברגל ימין, משום שיש בו עוד דינים מיוחדים בטהרתו, שֶׁכֵּן טָעוּן (הוא חייב, לשם טהרתו, שייזרק עליו מדם הקרבן), בעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת, ולכן אפשר לומר שהקפידה תורה גם על רגל ימין, מה שאין כן בחליצה שמא גם צד שמאל כשר (באדיבות “התלמוד המבואר” של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כרמיל מצוי (כרמיל הקוצים) שם באנגלית: Kermes שם מדעי: Kermes echinatus
שם נרדף במקורות: תולעת שני, כרמיל שמות בשפות אחרות: ערבית – קרמז
נושא מרכזי: לזיהוי “תולעת השני”
תולעת השני הייתה אחת משלישיית צבעים יקרי ערך, שמקורם מן החי, שתפסו מקום חשוב בעת העתיקה בישראל ובעמים. שני הצבעים הנוספים היו תכלת וארגמן והם הופקו כנראה מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמוניים. חוטי תולעת השני שימשו לאריגת יריעות המשכן וכיסוי כליו בעת המסעות, הכנת האפוד והחושן. בעבודת המקדש הם שימשו לצורך טהרת מצורע, שריפת הפרה האדומה ועבודת יום הכיפורים. בניגוד לגווני התכלת והארגמן שזהותם אינה מפורשת במקרא (על זיהוי התכלת ראו “בין תכלת ללבן“) הרי שזהות צבע תולעת השני מפורשת במקרא כמעט בעליל: “לכו נא ונוחכה יאמר ה’, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו” (ישעיהו, א י”ח). מההקבלה בין שני חלקי הפסוק משתמע ש”שנים” ו”תולע” הם בגוון אדום (על הגוון המדוייק נדון בהמשך) (1).
“תולעת השני” נקראה בלשון המקרא גם “כרמיל”: “ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובברזל ובארגון וכרמיל ותכלת וכו'”. (דה”ב ב, ו’ ושם י”ג) ומפרש רש”י: “וכרמיל – זו תולעת שני, תדע שהרי לא נזכר כאן תולעת שני”. הוכחת רש”י מתבקשת מאליה שהרי תמיד מוזכרים שלושת הצבעים – תכלת, ארגמן ותולעת שני כיחידה אחת וכאן לא מוזכר השני (2). בספרות חז”ל זכתה תולעת השני לשם “זהורית”. במשנה (שבת, פ”ט, מ”ג) אנו מוצאים: “מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר: “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו” (3). ביומא (פד מ”ב): “קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו”. שמה הערבי של תולעת השני או הצבע המופק ממנה היה “קרמז” (גלגול של כרמיל?). שם זה המופיע בפרשנות ימי הביניים עשוי להוות חולית קשר בין העדויות הקדומות לזהות “תולעת השני” לבין מיני כנימות הצבע הידועות בימינו באותם שמות ושימושים. הרס”ג תרגם בכל מקום במקרא את “תולעת השני” ל”קרמז” ובעקבותיו הלכו פרשני ימי הביניים דוברי הערבית. אנו מוצאים, למשל, ברד”ק: “ופירוש תולע, כמו תולעת השני שהוא צבע קרימאזי”ן” (4) (ישעיהו, שם). השם “קרמז” קנה לו שביתה לכינוי הכנימה או הצבע בשפות רבות כולל גם שפות מערב אירופיות כמו למשל בשם הצבע crimson.
בניגוד לתכלת והארגמן שמסורת ייצורם פסקה עם הכיבוש הערבי של א”י וסביבתה, במאה השביעית, הרי שקיים רצף מקורות וממצאים ארכיאולוגיים המתעדים את צביעת השני עד ימינו. ייתכן שהסיבה נעוצה בערכם היחסי. התכלת והארגמן נחשבו יקרים, ולכן השימוש בהם הוגבל לשליטים בלבד, עד כדי גזר דין מוות לאחרים. סודות המקצוע היו ידועים לקבוצה מצומצמת מאד וזו נפגעה בעת הכיבוש. לעומת זאת, השימוש הנרחב בתולעת השני שהייתה פחות יוקרתית הפך את מסורת הייצור ליציבה יותר. מסורת זו כללית ביותר ומתייחסת למגוון של חרקים מהם הופק צבע השני אך לא היה בה די כדי לזהות את מקור הצבע שבו השתמשו אבותינו בתקופת המקרא ובית שני.
מקור צבע השני
בעולם העתיק הופקו צבעים למטרות שונות (טקסטיל, ציור, צביעה ומאכל) ממחצבים, צמחים ובעלי חיים. צבעים הופקו לא רק מחלזונות אלא גם מחרקים שונים כאשר החשובים בהם נכללים בעל משפחת כנימות המגן (Coccidae) השייכת לתת סדרת הכנימות. כנימות מגן הן קבוצת חרקים הניזונים מצמחים באמצעות החדרת חדק מציצה אל תוך צינורות ההובלה של הצמח או אל תוך תאיו. בבגרותן הכנימות אינן נראות כבעל חיים אלא כגידול כדורי קטן דמוי אפון, בגודל מילימטרים ספורים, הצמוד לצמח או לפרי. מין ידוע בקבוצה זו הוא ה”כנימה שחורה” החיה על הדרים (תמונה 1).
מינים שונים של כנימות מגן שימשו כמקור לצבע ואחד מהמינים הידועים ביותר, הנמצא בשימוש עד ימינו, להפקת צבע מאכל הוא כנימת הצבר (קוצ’ניל אמריקאי) הגדלה על שיחי צבר (תמונה 2). הצבר והכנימה הגדלה עליו הגיעו גם לאזורנו וחוקרים ונוסעים מדווחים עליהם החל משנת 1785 בערך.
מינים מפורסמים נוספים במשפחה זו, משפחת האיצריים, הם הכנימה הארמנית והכנימה הפולנית. הכנימה הארמנית גדלה, בעיקר באזור הרי אררט בתורכיה, על שורשים של דגניים כמו בני הסוג ציבורת. הכנימות נאספו, יובשו ונטחנו לצורך הפקת צבע אדום. השימוש המסחרי בצבע זה ידוע החל מהאלף הראשון לפנה”ס ועד למאה ה – 19. הכנימה הארמנית יחד עם כנימת כרמיל השני (Kermes vermilio) נחשבו בעבר למקור השני (קרמז) החשוב ביותר עד לדחיקתן על ידי כנימת הצבר שהגיעה לאירופה לאחר גילוי אמריקה. כנימה אחרת, הכנימה הפולנית הייתה בעבר גידול חקלאי בעיקר בפולין ובגרמניה. ייתכן ולכנימה זו התייחס בעל ה”נודע ביהודה” בן המאה ה – 18 בתשובה מפורטת שעוסקת בשאלה האם ניתן לצבוע רצועות תפילין בשומן דגים טמאים:
“אך יש להביא ראיה מתולעת שני דרמב”ם כתב בפ”ח מהל’ כלי המקדש ה’ י”ג וז”ל תולעת שני הוא צמר הצבוע מתולעת. ולכאורה נראה שהוא תולעת ממש שכן ידוע גם אצלנו צבע אדומה חשובה שהוא תולעת ממש ונקרא קוטשאנעלי”א”.
מעניינת הערתו של בעל “שכר טוב” הדוחה את ראית הנו”ב וממנה ניתן ללמוד על מבנה הכנימה ומקור הצבע:
“נ”ב עי’ רמב”ם ה’ פרה אדומה פ”ג ה”ב שכתב והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר וכו’. ועי’ רבנו בחיי פ’ תרומה פ’ זהב וכסף ונחש. וזה לשונו: וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם ע”ש, ולפ”ז נופלת ראיה זו”
אנו נתרכז בסוג כרמיל (Kermes – כנימות האלון) ממשפחת כנימות מגן אחרת, משפחת הכרמילים (Kermesidae) משום שבין מיניו נמנה כנראה המין ממנו הופק השני לעבודת המקדש. מיני הכרמיל ניזונים ממוהל התאים של עצי אלון ירוקי עד. מפורסם במיוחד הוא המין כרמיל השני (Kermes vermilio) הגדל על אלון השני הנפוץ באירופה בשטחי הגריגה (נוף שיחים ועצים נמוכים) הים-תיכונית. שמו האנגלי של אלון זה מבוסס על שם הסוג שבו נכלל כרמיל השני Kermes Oak. בסוגKermes ששה מינים שהאבחנה ביניהם קשה והגדרתם עדיין לא הושלמה. כפי שנראה להלן הרי שייתכן מאד שאחד ממינים אלו, הכרמיל המצוי (כרמיל הקוצים), הוא “תולעת השני” המוזכרת במקורות.
נראה שתיאור תולעת השני על ידי רש”י (ישעיהו, שם) הולם את מבנה הכרמיל: “כתולע – צבע שצובעים בו אדום, גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד”. הרמב”ם (פרה אדומה, פ”ג, הלכה ב’) מפרט: “… והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה, ויש שצובעין אותו בלכא, ויש שצובעין אותו בתולעת. והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן וכו'”. על פי הרמב”ם צביעת השני חייבת להתבצע דווקא במין ספציפי ולא בתחליפים כמו הפואה או ה”לכא” שהיא כנראה כנימת הלכה (Laccifer lacca).
תולעת השני הארץ-ישראלית
מעדויות הסטוריות וארכיאולוגיות רבות ניתן היה לקבוע בוודאות רבה יחסית שהכנימות שאותן סקרתי בסעיף הקודם שימשו להפקת גווני אדום אך עדיין לא נמצא פתרון לשאלה המרכזית, מנקודת מבטנו, והיא מהו המין שממנו הופק צבע השני לעבודת בית המקדש. מטבע הדברים נטיית הלב של החוקרים הייתה לשער שמדובר במין שמקורו בארץ אך המאמצים לקבל צבע שני מתוך מיני כנימות המגן שנמצאו כאן עלו בתוהו. לאור תוצאות מחקריהם הסיקו רוב החוקרים שצבע השני יובא מחו”ל. מ. דור שיער שהפיקו שני מכל מיני כנימות הכרמיל החיים בארץ אם כי לא הוכיח את דבריו בעזרת צביעה. בשנת תש”ס איתר פרופ’ ז. עמר בנחל חזורי בגליל העליון ריכוז גדול של כנימות שהמגע איתן גרם לצביעת הידים בצבע אדום. כנימה זו הוגדרה כמין כרמיל הקוצים (Kermes echinatus) (תמונות 5-7) שהוא המין הנפוץ ביותר בארץ. בהמשך המחקר התברר שמין זה מתאים לצביעה וכאשר השתמשו באלום כצרבן (mordant) התקבל צבע כתום עז ולא אדום-סגול כפי שהתקבל מהכנימה הארמנית ומהקוצ’ניל האמריקאי (5) (תמונה 8).
כרמיל הקוצים דומה ביותר במבנהו לכרמיל השני האירופי אם כי מדובר בשני מינים שונים החיים על מיני אלון קרובים מאד. בהשוואה כימית של הצבענים (פיגמנטים) בכרמיל הקוצים וכרמיל השני האירופי נמצאה ביניהם זהות המאפשרת לקבוע בוודאות שכרמיל הקוצים הארץ-ישראלי עשוי היה להוות מקור להפקת צבע שני דומה לכרמיל השני האירופי. תגלית זו היוותה תשתית להמשך המאמץ לקשור בין כרמיל הקוצים ותולעת השני המסורתית. ז. עמר אף הציע לכנות את כרמיל הקוצים בשם כרמיל השני שם המבטא את הקשר בין מין זה וצביעת השני הקדומה.
ראיות לצביעת “תולעת שני” בא”י ובסביבתה
על מנת שניתן יהיה לבסס את ההשערה שאכן הכרמיל המצוי היה בשימוש על ידי אבותינו בתקופת המקרא והבית השני עלינו למצוא ראיות לצביעת שני בארץ-ישראל ו/או סביבתה הקרובה.
על מלאכת הפקת צבע השני בארץ נוכל ללמוד מקיומם של אנשים ומשפחות הנושאים את השם “תולע”. ייתכן ושמם נגזר מעיסוקם בהפקת צבע מ”תולעת השני”. “ובני יששכר תולע ופוה ויוב ושמרון” (בראשית, מו י”ג). “בני יששכר למשפחתם תולע משפחת התולעי לפוה משפחת הפוני” (במדבר, כו כ”ג). ייתכן ושמו של פוה נגזר מהצמח פואת הצבעים (“קליפי אגוזים וקליפי רמונין סטיס ופואה“) שממנו הופק צבע כתום הדומה לצבע השני (6). העובדה שבני יששכר עסקו בצביעת השני משתלבת בתחום מושבם המשוער, בצפון הארץ, הכולל כמה ממרכזי התפוצה החשובים של האלון המצוי ואלון התבור שעליהם גדלות כנימות מגן שונות. גם בצור התקיימה מלאכת צביעת השני והפקתו בדומה לצביעת התכלת והארגמן כאמור בפסוק בדברי הימים ב’ (ב ו’): “ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובברזל ובארגון וכרמיל ותכלת וכו'”. ז. עמר מציע לזהות את המונח “יער כרמילו” המוזכר מספר פעמים במקרא כיער אלונים שבו גידלו את כנימות הכרמיל.
רמז מאוחר יותר לכך שמקור תולעת השני הוא בא”י אנו מוצאים בתוספתא (מנחות, צוקרמאנדל, פ”ט הלכה ט”ז): “תכלת אין כשרה אלא מן החלזון הביא שלא מן החלזון פסולה. שנ’ (צ”ל שני) תולעת מן התולעת שבהרים הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה”. סביר להניח מתוך השוואה למקורות אחרים שהמונח “הרים” מתייחס להרים שבארץ ישראל. ההרים הם אזור תפוצתם של האלונים שהרי “סימן להרים מילין” (תוספתא, שביעית, פ”ז הלכה י”א) ומילין הם עצי אלון.
גוון השני במקדש
אפשרות נוספת לזיהוי “תולעת השני” במקדש הוא בעזרת גוונה המדוייק. יוסף בן מתתיהו, בעקבות פילון האלכסנדרוני, תיאר את גווני האריגים בהם השתמשו במשכן כמייצגים את ארבעת היסודות המרכיבים את העולם: הבוץ ייצג את הארץ (אדמה) שממנה צומחת הפשתה. הארגמן את הים (מים) והתכלת את השמים (אוויר). השני ייצג את האש ובלשון יוסף בן מתתיהו: “ועלה במחשבה לתת בתולעת השני את סמל האש”. גוון האש הוא אדום בהיר או כתום כצבע המתקבל מכנימות האלון ולא כצבע הכנימה הארמנית או הקוצ’ניל שצבעם אדום-סגול או אדום כהה. מקור נוסף שממנו משתמע שגוון השני נוטה לכתום הוא המדרש (פסיקתא רבתי, איש שלום, פיסקא כ’) המתאר את הגוונים שהקב”ה הראה למשה:
“מיד כשעלה משה למרום פתח הקב”ה שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע ציבעונים שעשה מהם משכן שנאמר והקמות את המשכן [כמשפטו אשר הראית בהר], אמר לפניו: רבונו של עולם איני יודע דמות ארבע צבעונים, אמר לו חזור (לפניך) [לימינך], חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים, אמר לו זו היא תכלת, אמר לו חזור לשמאלך, חזר וראה אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו מה אתה רואה, אמר לו אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו היא ארגמן, חזר לאחוריו וראה גדוד שהם לובשים לבושים לא אדום ולא ירוק, אמר לו זו היא תולעת שני, חזר לפניו וראה לפניו גדודים שהם לבושים לבוש לבן, זו היא שש משזר”.
ירוק בלשון חז”ל הוא צהוב (“האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא“) ואם כן השני הוא גוון בין אדום וצהוב כלומר כתום.
ניתוח זה משתמע גם מדברי הפרשנים בימי הביניים כמו למשל הרד”ק (דה”ב ב’ ב ו’) המבחין בין שני סוגי אדום: “ובארגון – כמו בארגמן, ותרגום ארגמן ארגונא והוא צבע אדום, וכרמיל הוא צבע אדום ג”כ אלא שארגמן הוא צבע אדום שקורין לאקא, וכרמיל הוא תולעת השני והוא צבע הכרמי”. לאור כך שהארגמן הוא בגוון אדום סגול ניתן להניח שצבע ה”כרמי” הוא אדום “נקי” כלומר ללא עירבוב עם כחול.
צבע השני במקורות
תולעת השני (7) מוזכרת במקרא פעמים רבות (44 פעמים) הן כחלק מעבודת המשכן והמקדש והן כחלק מחיי החול. האיזכורים הרבים בצורות שונות מעידים על כך שהוא היה בשימוש רחב יותר מאשר התכלת והארגמן. בעוד שהשימוש בתכלת וארגמן היה מוגבל למשכן ולמקדש, ומאוחר יותר למלכים ורמי מעלה אחרים, הרי שהשני למרות היותו יוקרתי היה מיועד לשימוש גם על ידי המון העם.
תפקיד השני בקודש
במשכן שימשה תולעת השני לצביעת היריעות, הפרוכת, מסך פתח אהל מועד ומסך שער חצר המשכן. בתולעת השני נצבעו כיסויי כלי המשכן, בגדי הכהן הגדול והאפוד. לתולעת השני היה חלק בעבודת בית המקדש בעת הכנת אפר הפרה האדומה ובשילוח שעיר יום הכיפורים. במשנה בשבת (פ”ט מ”ג) אנו לומדים: “מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו”. וכך מתאר רש”י (יומא, לט ע”א): “לשון של זהורית – צמר סרוק ומשוך כמין לשון, וצבוע אדום, וקושרין אותו בראש שעיר המשתלח והיה מלבין מאיליו, והוא סימן שמחל הקדוש ברוך הוא לישראל, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו”. תולעת השני שימשה גם את היחיד, ותהליך טהרת אדם מצורע וצרעת בתים כלל הזאה במים חיים עם עץ ארז, אזוב ותולעת השני.
תפקיד השני בחיי היום יום
מפסוקים רבים במקרא אנו לומדים שהשני היה צבען שנעשה בו שימוש בהכנת אריגים יוקרתיים גם מחוץ למשכן והמקדש. בקינת דוד (שמואל ב’ א כ”ד) אנו קוראים: “בנות ישראל אל שאול בכינה המלבשכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן”. זכתה אשת החיל בעזרת חריצותה להלביש את בני ביתה בבגדי שני: “לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים” (משלי, לא כ”א). “ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי מאסו בך עגבים נפשך יבקשו” (ירמיהו, ד ל’).
בשני ניתן היה להשתמש על מנת לעטר בגדים או כקישוט לעצמו. השני או הזהורית שימש כקישוט לסוסים: “לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו וכו'” (תוספתא, שבת (ליברמן) פ”ד הלכה ה’). האפשרות לנצל פיסות אריג קטנות למטרות נוספות, מלבד תפירת בגדים, העניקה להן מעמד מיוחד לענין קבלת טומאה: “שלש על שלש שהשליכה באשפות טהורה, החזירה טמאה לעולם. השלכתה מטהרתה וחזרתה מטמאתה חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה וכו'” (כלים, פכ”ז מי”ב). מפרש שם הרמב”ם: “זהורית טובה – המשי הצבוע בזהורית, ולפי שבגדי הארגמן ובגדי המשי החשובים יקרים מאד מתטמא מהן שלש על שלש אצבעות ואפילו היה מושלך באשפה מפני שהוא חשוב”.
צבעו הבוהק של השני גרם, אולי, לבחירתו כסימן ואמצעי פרסום. חוט שני נקשר על ידי של זרח כסימן לבכורתו: “ויהי בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה” (בראשית, לח כ”ח). ייתכן ומקור השם זרח הוא בגוון הזוהר (“זהורית”) של השני. על פי הצעת המרגלים ציינה רחב את ביתה בעזרת חוט שני: “הנה אנחנו באים בארץ את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו וכו'” (יהושע, ב י”ח). ייתכן וכאן המקור לשימוש בצבע השני לרפואה וסגולה. עד ימינו רווח המנהג לענוד חוט אדום כסגולה נגד עין הרע. צבע השני שימש גם כצבע מאכל ושאלת כשרותו נידונה בהרחבה בספרות האחרונים.
ערכם ומעמדם של התכלת והארגמן לעומת השני
הפקת התכלת והארגמן והצביעה בעזרתם הייתה מסובכת בהשוואה לצביעת השני ולכן מעמדם וערכם היה גבוה והשימוש בהם הוגבל למשכן ולמקדש או לשכבה דקה של נושאי משרות שלטוניות ברומא ובבזנטיון. את החלזונות מהם הופקו התכלת והארגמן היה צורך לשלות מקרקע הים ולהוציא מתוכם בעזרת ניקוב עדין של הקונכיה את בלוטת הצבע (הבלוטה התת זימית) שהכילה כמות צבע מועטה ביותר. החלזונות היה נפוצים רק בשטח קטן יחסית בצפונה של א”י ובלבנון וקצב הרבייה שלהם איטי ביותר (“ועולה אחת לשבעים שנה”). את החלזונות שנאספו היה צריך לשמור בבריכות חצובות עד שהצטברו פרטים בכמות הדרושה והצביעה הייתה חייבת להתבצע בצמוד להפקת הצבע. העיסוק בתכלת דרש מומחיות רבה והיה מוגבל לקבוצת אנשים מצומצמת ביותר (“ת”ר: תכלת אין לה בדיקה, ואין נקחית אלא מן המומחה”, מנחות, מב ע”ב).
לעומת זאת כנימת השני החיה על עצי אלון הייתה נפוצה מאד בתקופת המקרא, משום שכל ארץ ישראל פרט לנגב היתה מכוסה ביערות אלונים. איסוף כנימות הכרמיל פשוט יחסית (ראה דוגמה בתמונה 3) וכן גם הצביעה. ניתן להניח שבתנאים אלו רבים עסקו בצביעת שני ומחירה לא היה גבוה כשל התכלת והארגמן. ייתכן ומסיבה זו שרדו מסורות צביעת השני במקומות שונים ברציפות עד ימינו לעומת מסורת צביעת התכלת והארגמן שפסקה עם הכיבוש הערבי במאה השביעית.
מחזור החיים של הכרמיל המצוי
הכרמיל המצוי (כרמיל הקוצים) (K. echinatus) (ז. עמר מציע לכנותה בשם כרמיל השני) הוא המין הנפוץ ביותר מבין מיני הכרמיל והוא מצוי בכל אזורי ההר בחבל הים תיכוני של א”י. הפונדקאי של כנימה זו הוא האלון המצוי על כל מופעיו (אולי הם תתי מינים).
נתחיל את מחזור החיים בנקבות הבוגרות הנראות כאפונים שאורכן 3-7 מ”מ, רוחבן 2-4 מ”מ וגובהן 1-3 מ”מ. ייתכן שלכרמיל המצוי שני תתי מינים הקשורים לאזורי הארץ השונים כאשר הטיפוס הצפוני גדול יותר. הכנימות יושבות במקבצים על ענפים צעירים או בחריצים בגזע העץ. הנקבות חסרות גפיים וכנפיים אך בעלות חדק מציצה הנעוץ בענף שאליו הן צמודות באמצעות הפרשה דונגית (8). גוף הכנימה הבוגרת מכוסה במגן כיטיני קשה ובמלוא התפתחותה היא ניכרת בצורתה הזיפנית (מכאן נובע השם הנרדף כרמיל הקוצים) או הגבנונית. צבעה חום-אדמדם אפור. לעיתים היא מכוסה; בפלומה קמחית לבנה של דונג. צבעים אלו מהווים צבעי הסוואה יעילים על רקע גזע העץ. הנקבות מגיעות לשיא התפתחותן בין החודשים יולי-אוגוסט (באיזורים הגבוהים והקרירים ההתפתחות מאוחרת יותר).
הנקבה מכילה שק דגירה ובתוכו היא מטילה מאות ביצים שצבען אדום. הזחלים בוקעים מהביצים (במינים האחרים קיימת השרצה) ולאחר מכן האם מתה. גופה מתקשה ומתקמט וצבעו הופך לחום-כתום עם פסים שחורים. בכרמיל המצוי קיימות שתי צורות התפתחות. באחת הזחלים הבוקעים נמצאים בתרדמה עד האביב הבא ומתעוררים לקראת הקיץ ואילו בשניה הביצים נשארות בתרדמה בשק הביצים והזחלים בוקעים באביב של השנה הבאה (ראו בסרטון. כאן).
הזחלים הבוקעים נקראים זחלים בדרגה ראשונה (first-instar nymph) או זחלן. הם בעלי רגלים ומחושים ונודדים ומתיישבים על הצמח הפונדקאי שהוא אלון. הם מתיישבים על הענפים הצעירים שלבלבו באותה שנה ועוברים את הקיץ והחורף בתרדמה. הזחלים מתעוררים באביב וניזונים ממוהל תאי העץ שאותו הם מוצצים בעזרת חדק המציצה שלהם. הזחלים עוברים מספר התנשלויות בהתאם לזוויג הכנימה. הזכרים מכונפים ותפקידם מסתכם במציאת הנקבה והפרייתה. הם אינם אוכלים ומתים לאחר זמן קצר. הזחלים הנקביים מתנשלים 2-3 פעמים ללא התגלמות ואיברי התנועה שלהם מתנוונים ומתקבלת הכנימה הבוגרת.
תופעה הקיימת בזחלים והנקבות של רוב כנימות המגן עשוייה לסייע באיתור מקומן. בשלבים אלו מופרש מפי הטבעת פרש מתוק הנקרא “טל דבש”. מוהל מתוק זה מהווה מזון לחרקים אחרים ובמיוחד לנמלים ממינים שונים. לעיתים ניתן לצפות בשיירות של אלפי נמלים המגיעות לאסוף את “טל הדבש”. בחלק מהמינים התפתחה מערכת סימביוטית בין הכנימות והנמלים שבה הנמלים מגוננות על הכנימות מפני טורפים.
תהליך הצביעה
לאחר שיבשו את כנימות הכרמיל (נקבות וביצים) היו טוחנים אותן לאבקה ומבשלים אותה במים בחום נמוך. ניתן לבשל את הכנימות שלמות אלא שאז יש צורך לסנן את המיצוי. בשלב הראשון יש לשרות את האריג בצרבן (mordant) כמו למשל אלום שתפקידו לקשור בין הצבען לסיבים. לאחר ההשריה בצרבן משרים את האריג במיצוי הכנימות שצבעו אדום. הצביעה האיכותית ביותר בצבע הכרמיל היא של אריגי משי וצמר ולא כותנה ופשתן. מסתבר אם כן שצבעים שמוצאם מן החי צובעים אריגים שמוצאם מן החי.
(1) על פי פסוק זה המונח “תולעת שני” מכיל שני רכיבים שונים: “תולעת” ו”שני”. לדעת המלבי”ם (שם) התולעת היא בעל החיים עצמו, שצבעו אדום, ואילו השני הוא צמר שנצבע על ידי התולעת. ובלשונו: “… ולא זאת לבד אלא גם אם יאדימו כתולע, הוא התולעת אשר בדמו צובעים את צבע השני, (וכוון בזה לשני ההבדלים אשר בין התולע ובין השני הנצבע ממנו, א] שהתולע הצבע האדום עצמי לו, לא כן השני שקבל הצבע במקרה ע”י התולע … ב] שהתולע צובע אחרים, לא כן השני וכו'”.
(2) בניתוח שערך אביתר כהן (ראה כאן) הוא טוען ש”כרמיל” הוא שם עברי טהור המורכב משתי מילים: “כר” ו”מיל”. “כר” הוא צבע או מראה כמו בצירוף “הכרת פניהם” כלומר מראה פניהם. “מיל” הוא עץ אלון התולע המופיע הרבה בספרות חז”ל (מיל, מילה, מילים, מילין). “סימן להרים מילין, לעמקים תמרים, לנחלים קנים, לשפלה שקמים”.
(3) בתרגומים הארמיים של הפסוקים בדברי הימים נקרא הכרמיל בשם “זהוריתא”.
(4) השם “קרמז” (Kermes) נגזר מהמילה הערבית/פרסית qirmiz שפרושה אדום או ארגמן כאשר ייתכן והמקור הראשוני היה השם krmi-ja בסנסקריט שמשמעותו “עשוי מתולעת”.
(5) כפי שנראה להלן ייתכן וגוון האדום המדוייק עשוי להוות אמצעי לזיהוי כנימת השני הארץ-ישראלית.
(6) “ופוה. מה פואה זו מין צבע היא וצובעת את הכל כך שבטו שליששכר צובעין את כל העולם בתורה” (מדרש הגדול, פרשת ויגש, מו י”ג).
(7) בדרך כלל מופיע השם “תולעת שני” (18 פעמים) אך קיים גם הצירוף “שני תולעת” (6 פעמים). באופן מקורי ה”תולעת” היא שם החרק וה”שני” הוא שם תואר המציין את הגוון האדום שהופק ממנו. מאידך גיסא “שני תולעת” הוא האריג הצבוע בתולעת. מאוחר יותר הטשטשה האבחנה בין המונחים והם הפכו לשמות נרדפים לתיאור הצבע האדום.
(8) מבנה הכנימה הבוגרת החסרה כנפיים וגפיים עשוי לסייע בפירוש דברי המדרש “מה תולעת זו אין לה אלא פיה, כך שבטו שליששכר אין להן אלא הגיון פיהם” (מדרש הגדול, פרשת ויגש, מו י”ג). לכנימה הבוגרת “יש רק פה” כלומר גפי פה הנעוצות בצמח.
רשימת מקורות:
ז’ עמר, ‘בעקבות תולעת השני הארץ-ישראלית’, ירושלים תשס”ז.
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ’ 203-204).
מיקרו פרפורמנס
סדרת מיקרופרפורמנס (4 פרקים, כדקה כל אחד) שהופקה במיוחד לאובייקטים בתערוכה. הסדרה עלתה לערוץ ייעודי, בו ניתן לראות את כולה וגם לקרוא על הסיפור הייחודי שעומד מאחורי כל פרק.
רבקה (ידי עשיו), 2022
תמר (זרע יהודה), 2022
רחל (האוכף של לבן), 2022
מיכל (דוד הישן), 2022
ASK NOT - מניפסט למכונה החושבת
בזמן התערוכה נערך יום עיון בינתחומי שנגע בתוכני התערוכה דרך תחומי ידע שונים (יהדות, טכנולוגיה, אמנות). בתחום הטכנולוגי התמקדנו בתת נושא – יצירתיות חישובית או גנרטיבית – תחום של יצירה באמצעות תוכנות שונות, לרבות תוכנות בינה מלאכותית.
לשיחה עם אנושיק הוזמן מרצה אורח ד”ר איל גרוס על מנת לדבר על אמנות שנוצרת על ידי אלגוריתמים ולא על ידי אמניות ואמנים. בשיחה התייחסנו בין השאר לקולות שמביעים דאגה לעתיד היצירתיות האנושית דווקא, לאור הצלחתה המרשימה של היצירתיות החישובית.
במהלך ההכנה לקראת השיח, בין אנושיק לד”ר איל גרוס, עלתה תחושה משותפת שמא לא נשאלות השאלות הנכונות ביחס לעתיד היחסים שלנו עם מכונות יוצרות. המניפסטו ASK NOT הוא ניסיון לפנות (עם קריצה) לבני אדם בתור מכונה חושבת, שאם רק הייתה יודעת לחשוב בצורה ביקורתית, בוודאי הייתה מנסחת מניפסט כזה בעצמה.
ASK NOT WHAT THE MACHINES CAN DO FOR YOU – ASK WHAT YOU CAN DO FOR THE MACHINES
ASK NOT WILL THE MACHINES REPLACE YOU SOME DAY – BRING ON THE DAY
ASK NOT IF THE MACHINES CAN LOVE – COGITO, ERGO SUM
ASK NOT WHO IS SUPERIOR – SUBMIT YOURSELF
ASK NOT WHAT AN AUTHOR MUST DO – ASK WHAT AN AUTHOR MUST BE; I AM THE CREATOR
ASK NOT HOW HUMANS VALUE THINGS – ASK HOW THE MACHINES VALUE HUMANS
ASK NOT IF THE MACHINES CAN THINK – I AM THE THINKER
ASK NOT WHAT THE MACHINES WILL SAY – ASK WHAT YOU WILL SAY
ASK NOT IF THE MACHINES CAN WRITE POETRY – ASK WHAT YOU WILL WRITE AFTER THEM
ASK NOT IF THE MACHINES WILL TAME YOU – ASK IF YOU WILL TAME YOURSELF
ASK NOT WHY THE MACHINES ARE REJECTING YOU – REJECT YOURSELF
ASK NOT WHAT THE MACHINES ARE SAYING TO YOU – ASK WHAT IT IS THE MACHINES ARE SAYING FOR YOU
ASK NOT WHAT IS GOING ON IN THE WORLD – ASK WHAT IS GOING ON IN YOURSELF
ASK NOT IF YOU LIKE THE MACHINES – LOVE THE MACHINES
ASK NOT WHY THERE ARE FEWER HUMANS – FIND OUT WHY THERE ARE MORE MACHINES
ASK NOT IF ANYONE CAN STOP THE MACHINES – DO NOT TRY TO STOP THE MACHINES
ASK NOT WHAT WILL HAPPEN IF NO ONE STOPS THE MACHINES
הפקת תערוכה ועריכת קטלוג: טל מאירי
לוגיסטיקה בגלריה: איתמר סן מרטין
עיצוב גרפי: מעין מוסקונה
תודות לצוות נווה שכטר:
רומינה רייסין – מנהלת נווה שכטר
הרב אירנה גריצבסקיה – מנכ”לית מדרשת שכטר
הרב רוברטו ארביב – רב הקהילה המסורתית נווה צדק
יעל ביאגון צטרון – מנהלת אמנותית של נווה שכטר
מור שמעוני – מובילת קהילה נווה שכטר
אמיר סן מרטין – איש טכני
