תחום הפסיכדליה – העיסוק והמחקר בחומרים משני תודעה – עבר מהפך חברתי ופוליטי עצום בחמישים השנים האחרונות; מתת-תרבות מחתרתית בשנות ה-60 לאחד הנושאים המשמעותיים ופורצי הדרך בתחומי מדעי הנפש, הרפואה והתרבות העכשווית. העיסוק במצבי תודעה חלופיים והמעבר ביניהם הוא ציר מרכזי ששורשיו נטועים עמוק בחשיבה האנושית, ושקשור בעבותות לאופן שבו אנחנו כבני אנוש חולמים את המציאות סביבנו, ולמפגש שבין גופנו ותודעתנו עם חומר החיים – מפגש המוליד דרכים חדשות שדרכן אנחנו מבינים את העולם החיצון.
מנגנון הראייה הפסיכדלי אינו נותר בגבולות המפגש שבין גוף לחומר משנה תודעה. בראייה רחבה, המעבר למצב תודעתי אחר הוא חלק בלתי נפרד ומעשי גם בתוך עולם היצירה העכשווית, המבקשת ליצור שינוי ממשי בעולמנו החברתי והפוליטי מתוך אמונה ביכולת של אמנות לחולל שינוי תודעתי בדרך שבה אנחנו מבינים את המציאות. זוהי גם נקודת מבטו של האמן המיסטיקן – דמות אניגמטית המתקיימת במקביל ומחוץ – ולעיתים אף כהתנגדות לגבולות הדוגמה הדתית והתרבותית של זמנה. בניגוד לפילוסוף או למדען המודרני, שמוכיחים את טענתם מתוך תפיסת ידע היררכית – שבה טענה מפריכה או מקבלת טענות קודמות על בסיס עקרון של שלילה –  מחקרו של המיסטיקן הוא מטבעו אוטודידקטי, סובייקטיבי ומבוסס על למידה אישית של ניסוי וטעיה. גופו הוא נקודת המוצא הראשונית למחקר, וכמיהת ליבו היא איחוד ללא מתווך ואקסטטי עם המציאויות שמעבר לו. 
עונת התערוכות החדשה מבקשת להעמיק את העיסוק בתחום המחקר הפסיכדלי והתודעתי ולפתחו לתיבת כלים פעילה ליצירה, בה נשאלות ונשזרות שאלות חדשות הנוגעות לקשר שבין רוח וגוף, מדע ואיזוטריה.