רות הלביץ כהן
אל תפגעי בי לעזבך*
אוצר: בר ירושלמי
בתוך מחזור האהבה שבין המולידה למוּלֶדֶת, מקעקעת זו הראשונה על ליבה של השנייה את הוראות החיים. בדם חייה היא כותבת את חוזה האהבה הזה, בכאב לידתה, בסיפורי זמנה כגוף עלי אדמות. אלו הם סיפורים חיים של נשים אחרות שקדמו לה, שהיו, עשו, צחקו, בכו וצרבו את קיומן לתוך הלב הפועם הזה, כפי שהם נצרבו ונחרטו ונכתבו שוב ושוב, נצח פעמים, באין ספור לידות, וימשיכו להיצרב עד שלא יוותרו לבבות פועמים לצבוט לתוכם חיים.
ומרגע שקועקעו הוראות אלו על ליבה, דוברת המוּלֶדֶת את שפת החיים והמוות. בכל תא ובכל נים בגופה, בכל מילה הבוקעת מגרונה ובכל תנועה ותזוזה של בריאתה היא מקיימת מעתה את חוק אנושיותה: את זכותה לנשום, לפקוח עיניים, לדבר את סיפור האהבה והכאב של מי שהיא, מי שהייתה ומי שתהיה.
להקשיב לקעקוע החיים – להאזין לרחש הנהר האבולוציוני הבלתי פוסק העובר דרכה, שבמימיו נולדה ולגדותיו היא רוחצת – תרגול שמשמעו להיות קשובה להסתעפויותיו ולמשקעיו, למי התהום הקדמוניים הממתינים תחתיו. משמעו להיות מודעת לכל נָקִיק שבו הפסיק הנהר לזרום, ולזכור את המים שהיו ועזבו וחלחלו למקום אחר. לעקוב אחר צליל התנועה של מה שעוד רוצה לבקוע החוצה ולהתפרץ לכדי ממשות.
ומפעם לפעם, בין הסתעפות נחל אחת לאחרת, עוצרת היא – המוּלֶדֶת, המולידה, המיילדת, הנולדת – ומחליטה לקיים את הטקס עתיק היומין של הקראת חוזה הצריבה שבינה לבינה.
באיטיות רבה היא מתרוממת ועולה אל דוכן כל הזמנים. בעדות של כל מי שהייתה וסיפרה לפניה, ובנוכחות כל קודמותיה היא פותחת את פיה ונותנת לגרונה להשמיע את החתום על דלתות, על חלונות ועל חללי ליבה – באמצעות כל פסיק וסעיף, דגש, טעם והברה היא מבטאת בקול החיים המתים, את שכתבה היא ואת שנכתב בעבורה, את רגעי הייאוש, המציאה, הנחמה, הפרידה וההפתעה שנקרו בדרכה. בזהירות ובהקשבה היא מעבירה את ידיה על זיכרונות החריטה השקועים, ומאפשרת לדם המים לשטוף אותה בחסד עצמיותה ולזרום בנדיבות גדולה אל כל אשר היא קשורה אליו בנבכי לב זה.
***
רות הלביץ כהן חוזרת לעיסוקה המתמשך בכתיבת יומנים. תוך שימוש בטקסט המקראי ובהסבתו היא בוחרת להתמקד במגילת רות, אחת מחמש מגילות הכתובים בתנ”ך, שנקראות באופן ציבורי בחגי ישראל.
הלביץ בוחרת משפטי מפתח מן המגילה ומגיבה אליהם ברישום ובציור. באמצעות פירוק הטקסט המקורי וחיבורו מחדש, היא משכתבת את הנרטיב המקראי של גיבורות המגילה ויוצרת טקסט אישי שמדגיש סוגיות הנוגעות ליחסים המורכבים שבין אם לבתה, ועוסקת בדואליות שבין פעולת הקראה לשמיעה, ובין טקסט לגוף המבטא אותו.
בהקבלה לרות ולנעמי המיתולוגיות, התערוכה מורכבת מעבודת וידאו מרכזית שבה ידי האמנית מדפדפות בדפי מגילת רות וחושפות משפטים נבחרים בעזרת תשמיש קדושה (יד), שאותו יצרה הלביץ בעצמה ושמשמש להקראת הטקסט.
הווידאו מלווה בסאונד של קריאת הטקסט בשני קולות: הראשון הוא קולה של הילה כהן צ’סלה, מורה לטעמי המקרא, והשני קולה של נעמי, בתה הצעירה של האמנית החוזרת על דברי המורה ומתאמנת על צלילי ההטעמה.
פעולת ההקראה מוצגת לצד סדרה של פורטרטים גדולי ממדים שאותם יצרה הלביץ בתגובה למהלך הטקסטואלי: דמויות אנדרוגיניות, ספק חיות ספק פצועות, המוצגות כעדות-נוכחות למעמד ההקראה הפומבית של המגילה, ולמופע החניכה הבין דורי המתקיים בין האם, הבת והמורה.
*מגילת רות, א, פסוק ט”ז
Ruth Helbitz Cohen
Mother, I shall weave a chain of pearls for thy neck with my tears of sorrow*
Curator: bar yerushalmi
In the cycle of love between the birth mother and her newborn daughter, the mother tattoos life’s instructions on her child’s heart. She writes this love contract in blood, out of her labor pains, out of the stories of her corporal life and the life stories of all her ancestors: women who lived, made, laughed, cried, and etched their existence onto this beating heart, as they had been etched and engraved and written over and over again, infinite times, in countless childbirths, and will continue to be etched until there are no beating hearts left to imprint life onto.
And from the moment these instructions are etched onto her heart, the child can speak the language of life and death. With every cell and fiber, every word she utters, every movement of her being, she upholds the law of her humanity: her right to breath, to open her eyes, to tell the story of the love and pain of who she is, was, and will be.
To listen to one’s life’s tattoo – to listen to the ceaseless burble of the river that flows through her, whose waters she was born in and whose banks she bathes along – a practice that entails paying attention to this river’s tributaries and sediments, to the primordial ground water awaiting beneath. It entails being aware of every crevice the river left dry, and remembering the water that had left and percolated elsewhere. To follow the sound of the movement of that which wishes to emerge, to erupt into being.
And from time to time, between one river branch to another, she – the daughter, the mother, the midwife, the newborn – stops and decides to perform the age-old ritual of reading the etching contract between one woman to another.
Slowly, she comes up to the stand of all times. Part of the testimony of all the women before her, and in the presence of all her female ancestors, she opens her mouth and lets her throat utter all that is sealed behind her heart’s doors, windows and halls. With every clause and comma, accent, syllable and stress, and with the voice of the living dead, she pronounces what she wrote and was written for her, the moments of despair, discovery, comfort, surprise and farewell she had encountered. Carefully and attentively, she moves her fingers over the etched, sunken memories, allowing the water’s blood to flush her with the grace of her selfhood and to generously flow towards everything connected to the depths of her heart.
Ruth Helbitz Cohen goes back to her ongoing diary writing. She turns to the biblical text, focusing on the Book of Ruth, one of the five Scrolls, which are read publicly on different Jewish holidays.
Helbitz selects key phrases from the Book of Ruth and responds to them with painting and drawing. Dismantling and reassembling the original text, she rewrites the biblical narrative of the scroll’s heroines. She creates a personal text that highlights mother and daughter relationships as well as the duality between reading and hearing, and between a text to the body pronouncing it.
In reference to the mythological Ruth and Naomi, the exhibition centers on a video work featuring the artist’s hand sifting through the pages of the Book of Ruth, using a yad (ritual pointer) she created to expose certain verses.
The video’s soundtrack features a reading of the text in two voices: the first voice belongs to Hila Cohen Chesla, a teacher of biblical cantillation; the second voice is that of Naomi, the artist’s young daughter, who is repeating the teacher’s words, practicing the notes.
The act of reading aloud is presented next to a series of large-scale portraits, which Helbitz created in response to the textual process: androgynous figures or wounded animals are manifested as present witnesses to the public reading of the scroll and the intergenerational initiation performance of mother, daughter, and teacher.
*Rabindranath Tagore, Gitanjali 83