אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ

Mother, I shall weave a chain of pearls for thy neck with my tears of sorrow

על התערוכה
מאת בר ירושלמי
About the exhibition by Bar Yerushalmi

בתוך מחזור האהבה שבין המולידה למוּלֶדֶת, מקעקעת זו הראשונה על ליבה של השנייה את הוראות החיים. בדם חייה היא כותבת את חוזה האהבה הזה, בכאב לידתה, בסיפורי זמנה כגוף עלי אדמות. אלו הם סיפורים חיים של נשים אחרות שקדמו לה, שהיו, עשו, צחקו, בכו וצרבו את קיומן לתוך הלב הפועם הזה, כפי שהם נצרבו ונחרטו ונכתבו שוב ושוב, נצח פעמים, באין ספור לידות, וימשיכו להיצרב עד שלא יוותרו לבבות פועמים לצבוט לתוכם חיים.

ומרגע שקועקעו הוראות אלו על ליבה, דוברת המוּלֶדֶת את שפת החיים והמוות. בכל תא ובכל נים בגופה, בכל מילה הבוקעת מגרונה ובכל תנועה ותזוזה של בריאתה היא מקיימת מעתה את חוק אנושיותה: את זכותה לנשום, לפקוח עיניים, לדבר את סיפור האהבה והכאב של מי שהיא, מי שהייתה ומי שתהיה. 

להקשיב לקעקוע החיים – להאזין לרחש הנהר האבולוציוני הבלתי פוסק העובר דרכה, שבמימיו נולדה ולגדותיו היא רוחצת – תרגול שמשמעו להיות קשובה להסתעפויותיו ולמשקעיו, למי התהום הקדמוניים הממתינים תחתיו. משמעו להיות מודעת לכל נָקִיק שבו הפסיק הנהר לזרום, ולזכור את המים שהיו ועזבו וחלחלו למקום אחר. לעקוב אחר צליל התנועה של מה שעוד רוצה לבקוע החוצה ולהתפרץ לכדי ממשות. 

ומפעם לפעם, בין הסתעפות נחל אחת לאחרת, עוצרת היא – המוּלֶדֶת, המולידה, המיילדת, הנולדת – ומחליטה לקיים את הטקס עתיק היומין של הקראת חוזה הצריבה שבינה לבינה. באיטיות רבה היא מתרוממת ועולה אל דוכן כל הזמנים. בעדות של כל מי שהייתה וסיפרה לפניה, ובנוכחות כל קודמותיה היא פותחת את פיה ונותנת לגרונה להשמיע את החתום על דלתות, על חלונות ועל חללי ליבה – באמצעות כל פסיק וסעיף, דגש, טעם והברה היא מבטאת בקול החיים המתים, את שכתבה היא ואת שנכתב בעבורה, את רגעי הייאוש, המציאה, הנחמה, הפרידה וההפתעה שנקרו בדרכה. בזהירות ובהקשבה היא מעבירה את ידיה על זיכרונות החריטה השקועים, ומאפשרת לדם המים לשטוף אותה בחסד עצמיותה ולזרום בנדיבות גדולה אל כל אשר היא קשורה אליו בנבכי לב זה.

*מגילת רות, א, פסוק ט”ז


רות הלביץ כהן חוזרת לעיסוקה המתמשך בכתיבת יומנים. תוך שימוש בטקסט המקראי ובהסבתו היא בוחרת להתמקד במגילת רות, אחת מחמש מגילות הכתובים בתנ”ך, שנקראות באופן ציבורי בחגי ישראל.

הלביץ בוחרת משפטי מפתח מן המגילה ומגיבה אליהם ברישום ובציור. באמצעות פירוק הטקסט המקורי וחיבורו מחדש, היא משכתבת את הנרטיב המקראי של גיבורות המגילה ויוצרת טקסט אישי שמדגיש סוגיות הנוגעות ליחסים המורכבים שבין אם לבתה, ועוסקת בדואליות שבין פעולת הקראה לשמיעה, ובין טקסט לגוף המבטא אותו. 

בהקבלה לרות ולנעמי המיתולוגיות, התערוכה מורכבת מעבודת וידאו מרכזית שבה ידי האמנית מדפדפות בדפי מגילת רות וחושפות משפטים נבחרים בעזרת תשמיש קדושה (יד), שאותו יצרה הלביץ בעצמה ושמשמש להקראת הטקסט. 

הווידאו מלווה בסאונד של קריאת הטקסט בשני קולות: הראשון הוא קולה של הילה כהן צ’סלה, מורה לטעמי המקרא, והשני קולה של נעמי,  בתה הצעירה של האמנית החוזרת על דברי המורה ומתאמנת על צלילי ההטעמה. 

פעולת ההקראה מוצגת לצד סדרה של פורטרטים גדולי ממדים שאותם יצרה הלביץ בתגובה למהלך הטקסטואלי: דמויות אנדרוגיניות, ספק חיות ספק פצועות, המוצגות כעדות-נוכחות למעמד ההקראה הפומבית של המגילה, ולמופע החניכה הבין דורי המתקיים בין האם, הבת והמורה.

 

In the cycle of love between the birth mother and her newborn daughter, the mother tattoos life’s instructions on her child’s heart. She writes this love contract in blood, out of her labor pains, out of the stories of her corporal life and the life stories of all her ancestors: women who lived, made, laughed, cried, and etched their existence onto this beating heart, as they had been etched and engraved and written over and over again, infinite times, in countless childbirths, and will continue to be etched until there are no beating hearts left to imprint life onto.  

And from the moment these instructions are etched onto her heart, the child can speak the language of life and death. With every cell and fiber, every word she utters, every movement of her being, she upholds the law of her humanity: her right to breath, to open her eyes, to tell the story of the love and pain of who she is, was, and will be.

To listen to one’s life’s tattoo – to listen to the ceaseless burble of the river that flows through her, whose waters she was born in and whose banks she bathes along – a practice that entails paying attention to this river’s tributaries and sediments, to the primordial ground water awaiting beneath. It entails being aware of every crevice the river left dry, and remembering the water that had left and percolated elsewhere. To follow the sound of the movement of that which wishes to emerge, to erupt into being. 

And from time to time, between one river branch to another, she – the daughter, the mother, the midwife, the newborn – stops and decides to perform the age-old ritual of reading the etching contract between one woman to another.

Slowly, she comes up to the stand of all times. Part of the testimony of all the women before her, and in the presence of all her female ancestors, she opens her mouth and lets her throat utter all that is sealed behind her heart’s doors, windows and halls. With every clause and comma, accent, syllable and stress, and with the voice of the living dead, she pronounces what she wrote and was written for her, the moments of despair, discovery, comfort, surprise and farewell she had encountered. Carefully and attentively, she moves her fingers over the etched, sunken memories, allowing the water’s blood to flush her with the grace of her selfhood and to generously flow towards everything connected to the depths of her heart. 

*Rabindranath Tagore, Gitanjali 83


Ruth Helbitz Cohen goes back to her ongoing diary writing. She turns to the biblical text, focusing on the Book of Ruth, one of the five Scrolls, which are read publicly on different Jewish holidays.   

Helbitz selects key phrases from the Book of Ruth and responds to them with painting and drawing. Dismantling and reassembling the original text, she rewrites the biblical narrative of the scroll’s heroines. She creates a personal text that highlights mother and daughter relationships as well as the duality between reading and hearing, and between a text to the body pronouncing it. 

 

In reference to the mythological Ruth and Naomi, the exhibition centers on a video work featuring the artist’s hand sifting through the pages of the Book of Ruth, using a yad (ritual pointer) she created to expose certain verses. 

The video’s soundtrack features a reading of the text in two voices: the first voice belongs to Hila Cohen Chesla, a teacher of biblical cantillation; the second voice is that of Naomi, the artist’s young daughter, who is repeating the teacher’s words, practicing the notes. 

The act of reading aloud is presented next to a series of large-scale portraits, which Helbitz created in response to the textual process: androgynous figures or wounded animals are manifested as present witnesses to the public reading of the scroll and the intergenerational initiation performance of mother, daughter, and teacher.   

עריכה ובימוי: תומר פרוכטר

ד"ר יעל נצר

יצירתיות חישובית: מבוא קצר

 מה זו יצירתיות חישובית? [1]

בשנים האחרונות יש עניין הולך וגובר בתחום שנקרא יצירתיות חישובית, העוסק בניסיון להגדיר בצורה מדויקת יצירתיות בכלל ואת התהליך היצירתי בפרט. הגדרה כזו יכולה לאפשר, למשל, יצירה אוטומטית של שירה, סיפורת, ציור, מוזיקה וכד’ על ידי מחשב. ההגדרה העכשווית המקובלת של התחום הזה היא ״פעולה חישובית המגדירה מודל ליצירתיות, מדמה יצירתיות (או תוצר של יצירתיות) אנושית כך שבסופה של הפעולה יש תוכנית מחשב שיכולה ליצור כמו אדם, שמסייעת בהבנה של תהליך היצירה האנושי, או שתומכת בתהליכי יצירה אנושיים”.

דוגמה: מזינים לתוך תוכנת מחשב כמות עצומה של מתכונים, הרבה מאות אלפים. התוכנה לומדת – בעזרת כלים אוטומטיים של עיבוד שפות טבעיות ומתוך היכרות מוקדמת שערכו לה עם מבנה של מתכון – אֵילו מצרכים נוטים להיות זה עם זה באותו מתכון ובאילו כמויות, אילו מצרכים אופייניים למטבחים השונים (הודי, סיני וכדומה) ואילו פעולות מפעילים בדרך כלל על כל אחד מן המצרכים (ערבוב, הרתחה, הקצפה וכד’). בעזרת הנתונים הללו, ותוך הסתמכות על מידע קיים כמו למשל ההרכב הכימי של המצרכים או נתונים סטטיסטיים שפורסמו
על העדפות של בני אדם לגבי צירופים של רכיבים, התוכנית יוצרת באופן אוטומטי מתכונים חדשים, כאלה שלא בושלו מעולם קודם לכן על ידי איש.

כעת, עבור אלפי המתכונים שנוצרו, נעשה שיפוט, אוטומטי גם הוא, שמנסה להעריך את מידת היצירתיות והחדשנות של המתכון. במילים אחרות, עד כמה דומה המתכון החדש שייצרה התוכנה למתכונים קיימים. רק המתכונים המוצלחים ביותר נשלחים על ידי התוכנה לקריאה ולהערכה של בני אדם.

התוכנה המתוארת כאן נוצרה בשנת 2014 על ידי מעבדות המחקר של חברת IBM, והיא זמינה לשימוש ברשת (https://www.ibmchefwatson.com/). ניתן להזין רכיבים, סוג מנה וסגנון בישול, ולקבל אוטומטית הצעות למתכונים מקוריים
פרי המצאתה של התוכנה.

כשיש לנו רעיון ליצירה, לא תמיד אנחנו יודעים לתאר אותו במילים, וגם אם נצליח – בדרך כלל נתקשה להסביר את השלבים החשיבתיים והתחושתיים שהביאו אותנו אל הרעיון. לכן, כאשר מגיעים לדבר על תהליכי יצירה, משתמשים בדרך כלל במונחים מעורפלים כמו מסתורין, דחף, השראה וכיוצא באלה. אבל על מנת להפוך תהליך יצירתי כמו בישול או כתיבה או ציור לחישובי, כלומר לאפשר למחשב לבצע אותו, צריך להגדיר ולתבנת את המסתורין של היצירה באופן שמחשב יכול ‘להבין’. הגדרה כזו דורשת לפרק את התהליך לרכיבים שונים שלכל אחד מהם יש תכונות מסוימות, ולנסח את היחסים שקיימים בין המרכיבים הללו.

כך, למשל, על מנת ללמד את המחשב לייצר מתכון, צריך להגדיר תמונה מופשטת של העולם. בתמונה המופשטת הזאת ישנם דברים שהם מסוג “מרכיב של אוכל” (למשל ביצה, חמאה, אורז). לכל מרכיב כזה יש תכונה של כמות, ואולי גם תכונה של ״מצב״ (חמאה רכה, עדשים מושרים). בעולם הזה יש גם אוסף של פעולות שאפשר לעשות על כל מרכיב (ערבוב, צריבה, הקפצה), שינוי מצב שעובר על מרכיבים אחרי שנעשו עליהם פעולות (ביצה רכה, אחרי שבישלו אותה אינה רכה עוד) וכן הלאה.

מצד אחד, כמובן שלא הכל ניתן להגדיר ולכן יש כאן השטחה מסוימת. קשה, למשל, להגדיר דברים כמו “ללוש עד שהבצק רך וגמיש אבל לא נדבק” או “להוסיף מלח עד שמתחילים להרגיש את הטעם שלו” וכד’. מצד שני, הכמות העצומה, המסחררת, של נתונים שהמחשב מסוגל לאגור וכמות האפשרויות והצירופים שהוא מסוגל לבחון ולעבד היא עצומה, הרבה יותר ממה שאדם כלשהו יוכל לעשות אי פעם.

באופן דומה אפשר לדבר לא רק על מתכונים אלא גם על יצירה אוטומטית של שירים. תוכנית כזו מקבלת, כקלט, מאגר של אלפי דוגמאות של שירים. השלב הראשון הוא שלב למידה, שבו תוכנת המחשב ‘מסיקה’ מתוך הדוגמאות שהוזנו לה מהן התכונות של שיר; כלומר, מהן התבניות ומהי החוקיוּת המשותפת למרבית הדוגמאות, כמו למשל חלוקה לבתים, חריזה, שימוש במילים מסוימות בסמיכות לאחרות וכד’. לאחר מכן בא שלב היצירה, שבו התוכנה מייצרת מתוך גרעין אקראי כלשהו (למשל, חמש מילים אקראיות מן המילון) כמות עצומה של שירים על פי התכונות שנלמדו בשלב הקודם. השלב השלישי הוא שלב הניפוי. בשלב זה התוכנה מנסה להעריך ולמצוא מתוך שלל השירים שיצרה כאלה העומדים בקריטריונים של שיר טוב.

בגיליון 3 של ‘ננופואטיקה’ תיארנו, למשל, תוכנה שכותבת שירי הייקו באופן שאפילו בני אדם מתקשים לזהות שחוברו על ידי מחשב. חידון ה”בחן את עצמך” שהובא בחוברת, שבו מתבקש הקורא לזהות בעצמו מתוך עשרים וכמה שירי הייקו אֵילו נכתבו על ידי אדם ואילו לא, מדגים את הנקודה היטב (“גאיקו – האם ניתן ללמד מחשב לכתוב הייקו”, יעל נצר ואלכס בן ארי, ‘ננופואטיקה’, גיליון 3, עמ’ 25-16).

האם זה אומר שכל המשוררים וכל השפים ייאלצו לפרוש בעתיד הנראה לעין? זו אחת משאלות רבות העולות מתוך העיסוק ביצירתיות חישובית: כיצד אנו רואים ומפרשים יצירה? האם היצירה החישובית יכולה להיחשב ליצירה? האם באמת אפשר לפרוט תהליך יצירתי לאוסף של תבניות ופעולות מכניות? האם יופי שנוצר ללא כוונה אנושית הוא יצירת אמנות? האם היצירה הממוחשבת היא ‘פרי רוחו’ של המחשב שיצר אותה, או שמא היא שייכת למתכנת שהגה את התוכנה (גם אם לעיתים קרובות הוא עצמו לא היה מסוגל לייצר את התוצר שיצרה התוכנה שלו)? ואיך מודדים את טיב התוצר של המחשב? האם אפשר לכמת מספרית איכות או מידת יצירתיות או מקוריות של יצירה? האם אפשר לנבא רעד בלב?

מה שמסתמן לאחרונה בפועל בתחום היצירתיות החישובית (תחום שאינו חדל להתפתח) הוא דווקא שאין סתירה בין האמנות מעשה ידי האדם לזו שנוצרת על ידי מחשב; ההפך הוא הנכון: יש ערך משמעותי בחיבור בין יוצר אנושי לתוכנה, כלומר ביצירתיות חישובית ככלי עזר ליצירתיות אנושית. כך, למשל, שף מקצועי יכול להיעזר בפלט המחשב כדי לקבל רעיונות לחיבורים או אפשרויות חדשות, ולהמשיך משם. משורר יכול להעביר בתוכנת מחשב שיר שלו ולקבל חיווי על אזורים שנראים ‘חלשים’ מאחרים, ולחזור לעבוד עליהם; או להגיש אוסף שירים ולקבל הצעה איך לסדר אותם בספר באופן שבו הם משתלבים זה אחרי זה בדרך הטובה ביותר, וכן הלאה בתחומי אמנות רבים. היכולת של המחשב להכיל אינסוף פרטי מידע ולעבד אינסוף אפשרויות, לצד השיפוט האמנותי והיצירתיות האנושית, יכולים אולי, בשילוב נכון, להוביל אותנו אל העידן הבא של היצירתיות והאמנות.

הערות: 

[1]. לפי הגדרת ועדת ההיגוי של האגודה הבינלאומית ליצירתיות חישובית. המאמר פורסם בכתב העת ננופואטיקה, גיליון 5

הפקת תערוכה ועריכת קטלוג: טל מאירי

לוגיסטיקה בגלריה: איתמר סן מרטין 

עיצוב גרפי: מעין מוסקונה

 תודות לצוות נווה שכטר:

רומינה רייסין – מנהלת נווה שכטר 

הרב אירנה גריצבסקיה – מנכ”לית מדרשת שכטר 

הרב רוברטו ארביב – רב הקהילה המסורתית נווה צדק 

יעל ביאגון צטרון – מנהלת אמנותית של נווה שכטר 

מור שמעוני – מובילת קהילה נווה שכטר 

אמיר סן מרטין – איש טכני