נתיב הרעל
the poison path
3.7.24 - 27.9.24
משה רואס - יקירה אמנט - טמיר חן - כנרת חיה מקס
Moshe Roas - Yakira Ament - Tamir Chen - Kineret Haya Max
בשעות הלילה המאוחרות, שעות ספורות לפני עלות החמה, בתוך סדינים ספוגי זיעה ואימה רוקד הרעל את ריקודו עם הגוף המורעל. בתנועתו המייסר, לובש הוא את פניו הרבות – מאהב קנאי, המשקה את גוף אהובו בתשוקה ותעתוע, רוצח בדם קר, המעביר סכינו על חוט החיים, חבר נפש המבטיח נחמה לכל המכאובים, או מרפא המגיע לתבוע את עלות תרופתו. זהו ריקוד עיקש וארוך, בו האחד נאבק על קיומו אל מול האחר בדרך ממנה אין חזרה, רק מוות, או השתנות.
לאלו הבוחרים ללכת בנתיבו, הרעל הוא מורה דרך בנבכי החושך וההתגלות. מעטים הם חניכיו, הרעל אינו סלחן. תלמידיו יכירו בו ויכבדהו, וימצאו אותו בצמחים, בבעלי החיים, באבנים ובבני האדם. הרעל, כך יטענו – הוא בכל, והכל הוא רעיל, השאלה היחידה שנשאלת היא המינון, וכוונת הממנן. מים הם נותני חיים, אך יחנקו את הצמח השותה מהם אם נשקם מעבר למידה, חמצן נחוץ לקיומנו, אך רעיל אם ניתן לגופנו במינון גבוה מדי.
בפנייתנו אל לקסיקון הרעלים, אין חומר כמעט שאין לו פוטנציאל רעיל, כל החומרים הם דואלים ביסודם. כל החומרים: פיזים, רגשיים, תרבותיים או מטפיזים, הם אפשרויות בתיבת אוצרותם של ההולכים בנתיב העקלקל.
היצירות המוצגות בתערוכה זו, הן תוצאה של מפגש לימוד ארוך טווח בין החומר הרעיל על התגלמויותיו השונות לבין גוף היצירה של האמנים והאמניות המשתתפים. מפגש שתוצאתו שינוי של חומר היצירה עצמו, בו מתגלות איכויותיו החמקמקות של הרעל, ותפקידיו השונים בתוך המהלך היצירתי – כזרז לחזיון, כבוחן לגוף, וכמתמיר עצמתי של הדמיון.
כחלק מהתערוכה, לוקטו ונאספו מרחבי הארץ צמחי רעל ילידיים לאיזור הסהר הפורה, או שהיגרו לאדמה זו כחלק מהגירה אנושית מהמאות האחרונות. בין אם מוכרים כצמחי נוי או עשבים שוטים, המשותף לכולם הוא רעילותם ותפקידם בעיצוב ההיסטוריה הרפואית, הגופנית והתרבותית של בני האדם החיים סביבם.
בעולם ותקופה בה אנחנו חווים רעלנים שונים בצורה של אלימות, גזענות, פחד וכאב, הרעל משמש כמחנך עיקש וקשה, המעמיד את גופנו ונפשנו במבחן ההישרדות והחוסן, ומאפשר לנו הצצה אל האפשרות שלנו להתמרה רוחנית ונפשית, בין אם כאינדיבידואלים, ובין אם כחברה.
בבואנו לשתות מן הבאר המורעלת, לא נצא כפי שנכנסנו. הרעל הוא סף ושער, ובו ניתנת לנו הבחירה אם לחדול, או להאחז בחיים על מחירם הגבוה.
In the dead of night, mere hours before dawn, poison dances its dance with the poisoned body within sweat and horror-soaked sheets. In tormented motions, it dons its many faces — a jealous lover flooding its beloved’s body with desire and deceit, a coldblooded murderer running a knife along the string of life, a soulmate promising comfort to all who ache, or a healer coming to demand the fee for his cure. This is a long and stubborn dance, in which one struggles for existence in the face of a path with no return—only death or change.
For those who choose to walk along its path, poison is a guide in the depths of darkness and discovery. Its pupils are few, for poison is unforgiving. Its students will recognize and respect it, and identify it in plants, animals, stones, and people. Poison, they will claim, is in everything and everything is poisonous; the only questions concern the dosage, and the intention of whoever determined the dose. Water is a giver of life but it will suffocate the plant it is feeding if overwatered; oxygen is necessary for our existence but toxic in exceedingly high doses.
In turning to the lexicon of poisons, there is almost no substance without poisonous potential. All substances have a duality of nature. All substances—physical, emotional, cultural, or metaphysical—retain possibilities in the treasure chest of those walking the winding path.
The artworks in this exhibition are the product of a long-term encounter between different embodiments of toxic substances, and the bodies of work of the participating artists. This encounter produced a change in the fabric of the artwork itself, revealing the evasive qualities of the poison and its various roles within the creative act—as a stimulant for inspiration, a tester of the body, and as a powerful substituent of the imagination.
As part of the exhibition, poisonous plants either native to the Fertile Crescent or brought to the region in centuries past along with human migration were foraged and collected. Whether known as indoor plants or weeds, they all have poisonous traits as well as roles shaping the medical, physical, and cultural histories of the people living in their midst.
In a world and era in which we experience various toxins in the form of violence, racism, fear, and pain, poison is a stubborn and difficult teacher, testing the survival and resilience of our body and spirit, and granting us a glimpse at possibilities of spiritual and emotional transformation—whether as individuals or as a society.
As we come to drink from the poisoned well, we will not depart as we came. Poison is a threshold and gate, giving us the choice to cease or to grasp life and its high cost.
אירועים קרובים בתערוכה >>
מידי יום שישי בשעה 11:00
סיורים מודרכים בתערוכה
בקרו אותנו בגלריה
בהנחיית האמנים ואורחים נוספים
פודקאסטים
הרולד רוט הוא מייסד Alchemy Works,
ספרו, The Witching Herbs, הוא חקירה מעמיקה של 13 צמחים חיוניים ועשבים שהכי קרובים לכישוף – פרג, פיגם, אכילאה, מרווה מרושתת, טבק, לענה, דטורה, אטרופה בלדונה, מנדרגורה(דודא רפואי), ורבנה ועוד.
הספר ‘עשבי המכשפות’, מציע כמות עצומה של מידע איזוטרי שלא ניתן למצוא בקלות במקומות משלב מיסטיקה עם הנחיות מעשיות לגידול כל צמח, על סמך שלושים שנות מומחיות הגינון של רוט כאשר כל פרק מתמקד בצמח אחד וכולל מידע על רוח הצמח הייחודית המוכרת לו, הנחיות ברורות לפרויקטים קסומים ומידע פרגמטי על גידול וטיפוח.
ד”ר זהר רובינשטיין, ממובילי המחקר על טראומה וחוסן נפשי במצבי חירום ואסון, בשיחה עם האוצר בר ירושלמי על רעל נפשי קולקטיבי, ועל דרכי ההתמודדות שלנו כחברה עם מצב של הרעלה.
נגן וידאו
הרצאתה של פרופ’ זהרה יניב על ההיבטים המסורתיים והמדעיים של צמחי-מרפא בתרבויות האדם מאז תחילת התרבות האנושית עם התמקדות במסעו של פרג האופיום מאופיום להמונים ועד תרופה לשיכוך כאבים. ודרכו של צמח הקנביס מסין העתיקה ועד מחקרי הקנביס הרפואי.
פרופ’ זהרה יניב-בכרך, אתנובוטנאית וביוכימאית של הצמח. חוקרת ומרצה על צמחי מרפא לפי המדע והמסורת. גמלאית של מנהל המחקר החקלאי, בין מייסדי המחלקה לצמחי מרפא. בין ספריה: “צמחי המרפא של ארץ-ישראל ;Handbook of Medicinal Plants ;Medicinal and Aromatic plants of the Middle East ועוד. נשיאת העמותה הישראלית לצמחי מרפא ובין מייסדיה (משנת 2003).
העשבייה Herbarium
איפה שהוא, היכן שהוא, בין אֶסְפָהָאן לאינסטנבול, על דרך עתיקה שאין כבר איש זוכר מי התחיל ללכת בה, צועד לו הרופא. שמות רבים לו: היהודי הנודד, הרוקח, האלכימאי. בתיקו מציצים חלקי צמחים, כתישות אבקותיו הרבות, טינקטורות הכוהל המקרקשות בבקבוקי זכוכית דהויים. אין יודעים בן כמה הוא, הוא עצמו כבר אינו זוכר. הוא נודד מכפר לכפר ומציע את שירותיו: ניתוח להסרת קטארט, חומר לאלחוש כאבי שיניים, או תרופה למעיים סתומים. יש שמספרים שלמד אצל אבן סינא הגדול, ויש שאומרים שמלאכי השרת עצמם לוחשים באוזנו אבחנות ורזים. הוא נשאר ימים אחדים, מקבל שכרו בלחם, מיטה חמה ואולי אפילו במים לרחצה ואז ממשיך בדרכו, אלוהיו בליבו.
הקיקיון המצוי (שמו העברי של ה-Ricinus communis) הוא בן למשפחת החלבלוביים. מקור הצמח בדרום מזרח אגן הים התיכון, במזרח אפריקה ובהודו, והוא מוכר בזכות העלים הגדולים שלו המזכירים כף יד מושטת לרווחה, ובזכות תרמילי הזרעים הקוצניים והייחודיים שלו. הקיקיון זכה לאורך ההיסטוריה להערכה בזכות זרעיו שמשמים ליצור שמן קיק – חומר משלשל חזק, שהוא גם מרכיב בעל ערך ביישומים תעשייתיים. למרות השימושים המועילים שלו, הזרעים מכילים גם ריצין, תרכובת רעילה מאוד שעלולה להיות קטלנית בכמויות קטנות. במקרא הצמח המכונה "קיקיון" מוזכר בספר יונה, ומספק צל לנביא המעניק לצמח משמעות סמלית של הגנה.
שיכרון, בן למשפחת הסולניים. מינים שונים שלו גדלים בקירות, סלעים ובמדבריות בכל רחבי הארץ. מקורו באירופה, בצפון אפריקה ובמערב אסיה. הסוג כולל כמה תתי זנים שמצויים באזורים סלעיים בארצנו. זרעי שיכרון נמצאו בכלי קבורה ניאוליתיים שנקברו עם המתים, כאחד מעשבי הכישוף המוקדמים יותר של טקסי נקרומנטיקה והלוויות. בנוסף למשמעותו הטקסית, לשיכרון גם חשיבות רפואית משמעותית. השימוש בעשן השיכרון לטיפול בכאבי שיניים ואסטמה היה נפוץ בימי הביניים אך גם מסוכן מאוד. הבדואים בנגב ובגליל משתמשים בשיכרון למטרות אלו כמו גם לטיפול בהפרעות עצבים. הצמח שימש עוד מימי קדם לריפוי עצמות, לשיכוך כאבים ועוויתות, וכסם הרגעה נרקוטי.
צמחי הדודא, הידועים בלטינית בשם "מנדרגורה" או בערבית "תפוח השטן", הם ממשפחת הסולניים, מקורם בים התיכון ובהימלאיה, הם מפורסמים בזכות השורשים דמויי האדם והעלים המקומטים והפירות המתוקים שלהם. הפרחים הסגלגלים דמויי הפעמון שלהם מפנים את מקומם לפירות בצבע צהוב – כתום, ריחניים ומתוקים ביותר.
מסורות עתיקות מכבדות את הצמח הזה בשל תכונות האפרודיזיאק וההגנה המאגית שלו. עם זאת, הקסם שלו מסוכן; השורשים וכל חלקי הצמח מכילים אלקלואידים טרופניים רעילים והם מלווים במיתוסים של צרחות קטלניות עם עקירתם. מנדרגורה הוא סמל לפיתוי מיסטי, שורשיו מגשרים בין מחוזות האגדה והמציאות.
במקרא, מוזכר צמח הדודא בסיפור ראובן ולאה בשימושו להגברת כוח הגברא אצל גברים, ופתיחת הרחם ומוכנותו לקליטת הריון אצל נשים.
בכפר היא ידועה כ"אמא". רופאת העיניים. הם מגיעים לגינתה מדי יום, אימהות אוחזות בתינוקות מייללים, זקנים בעלי עיניים חלביות, גברים האוחזים סדין העטוף סביב ראשם. היא תטפל בכולם עד לסוף היום. יש לה אבן רחבה שעליה היא יושבת בנוחות, לצידה קופסת עץ קטנה ובתוכה שקיקי עור עשויים ממעיים של פרה, תפורים בצורה של חלוקי נחל תפוחים. ילד קטן מתקרב אליה בדחיפת אימו. היא מדברת אליו בלחש ומערסלת אותו בזרועותיה, נוטלת את אחד משקיקיה ומזליפה חומר צהבהב אל בסיס עינו. הוא בוכה מעט, והיא מרגיעה אותו בליטופיה, נותנת לחומר המעקצץ לעשות את עבודתו.
צמחי דטורה, המכונים גם "חצוצרת השטן" או "תפוח הקוצים", הם סוג של צמחים פורחים השייכים למשפחת הסולניים. מקור הצמח באזורים שונים באמריקה, אסיה ואפריקה. צמחי דטורה ידועים בזכות הפרחים הייחודיים שלהם בצורת חצוצרה, שצבעם נע בין לבן לסגול ולעתים קרובות הם ריחניים. בשטיח ההרבליזם הנסתר, צמחים מסוימים בולטים כשומרי ידע מעמיק ולעתים קרובות מסוכן. בין אלה תופסת הדטורה מקום של יראת שמים ופחד כאחד. צמח זה, בעל האלקלואידים החזקים שזור בפרקטיקות הרוחניות והמיסטיות של שבטים ותרבויות שונות ברחבי העולם, לרבות העדות הבדואיות והדרוזיות בישראל.
הן פונות אליה בשקט לאחר רדת החשיכה. היא אינה חושפת סודותיה אל מול כל אחת, רק מכינה חליטת תה ומקשיבה בשקט לסיפורן הכואב. זו בעלה מכה אותה ללא הרף, זו נכנסה להריון מאונס של בן דודה. זו התאהבה בגבר הלא נכון, והיא כבר מאורסת לאחר. וזו שכלבה של השכן מטריף את דעתה יומם וליל. היא מקשיבה לכולן, בוחנת את נימת קולן, את בחירות מילותיהן. ורק כשהיא בטוחה לגמרי שאמת בליבן וברצונן, היא מציעה את שירותיה: המוות יכול להגיע בשלל דרכים, במרק העוף, בשינה ערבה, בדימום קל, או בעוויתות חסרות רחמים. לרוב היא מציעה כמה אפשרויות, אבל מדייקת בהצעותיה. לכל אישה המוות שלה.
הפרג (שמו העברי של ה- Papaver), הוא בן למשפחת הפרגיים. מקורו באירו־אסיה והוא מוכר ברחבי העולם בזכות פרחיו התוססים והעדינים שנעים בין צבעי לבן לאדום עמוק ויוצרים נוכחות בולטת בשדות ובגנים.
לאורך ההיסטוריה, הפרג היה סמל לשינה ולמוות כאחד בשל תכונותיו המרגיעות וצבעם אדום הדם של מינים מסוימים. פרג האופיום, בפרט, מילא תפקיד משמעותי ברפואה ובתרבות, הוא מוערך בזכות האלקלואידים החזקים שלו כמו המורפיום והקודאין. חומרים אלו משמשים לשיכוך כאבים, להרדמה וכחומרים נרקוטיים מימי קדם. בפוטנציאל הטיפולי שלו מסתתרת "זהירות חברתית", שכן תקנות מחמירות מגבילות את השימוש באופיום ומשליכות את התרופות העממיות לשוליים.
בישראל תופס הפרג מקום במסורת ובפולקלור. הוא מסמל זיכרון ויופי. במשנה ובתלמוד מוזכרות השפעותיו הנרקוטיות והוא מסמל דואליות: מגלם את הכוח לרפא ואת הפוטנציאל להזיק.
משפטי המכשפות של סאלם והארגוט
מאמר מאת ניסים קריספיל
ינואר של שנת 1692 חורף היה. העיירה “סאלם” – Salem ספק מושבה, עטתה שלג. העשן הסמיך שבקע מארובות הבתים נישא עם הרוח לעבר שדות השיפון שהלבינו. תושבי סאלם דשדשו בשלג בדרך אל הכנסייה שהייתה התחנה האחרונה שבה אפשר היה לדבר עם אלוהים.
העיירה ספק כפר, הייתה מושבה במפרץ מסצ’וסטס, רחוקה מהמטרופולין ההומה. קהילתה הושתתה על עקרונות פוריטניים קפדניים וקנאות דתית. תושבי המושבה הזו היו צאצאיהם של עולי הרגל של “מייפלאואר” – Mayflower) ) – אוניית סוחר אנגלית מסוג פלויט Fluyt אשר בשנת 1620 נשאה את “האבות העולים” מפלימות אנגליה אל “העולם החדש”. הם ראו את עצמם כעם הנבחר של אלוהים בארץ מובטחת חדשה.
המושבה התאפיינה בבידוד. חוות השתרעו על פני הנוף ותושבי הכפר חיו בקהילות מלוכדות שהתרכזו סביב בתי הישיבות שלהם. בתוך הקסם הכפרי והפשטות של החברה הפוריטנית הזו, הסתתרה אי נוחות זוחלת.
הכל התחיל באותו ינואר מושלג של 1692 כששתי נערות צעירות, בטי פאריס בת 9, ובת דודתה אביגיל וויליאמס בת 11, הפגינו התנהגות מוזרה. שתי הבנות היו בנותיו של סמואל פאריס, השר הפוריטני של כפר סאלם. התסמינים המוזרים שלהן כללו התקפים, פרכוסים ורגעים של קהות חושים דמוית טראנס. הן פטפטו ללא קוהרנטיות, טענו שהן רואות חזיונות מהחלל החיצון ונצבטות או ננשכות על ידי ישויות בלתי נראות.
התנהגות בלתי מוסברת זו הכתה בגלי הלם את הכפר סאלם, קהילה שממילא הייתה ספוגה עמוקות באמונות דתיות ואמונות טפלות. הם החזיקו באמונה נלהבת בעל-טבעי, והשטן היה נוכח תמיד בתפיסת עולמם. כל חריגה מהנורמה נתפסה כסימן פוטנציאלי לפעולה של כוחות מרושעים.
ככל שהמצוקות המסתוריות של בטי ואביגיל נמשכו והתגברו, נערות צעירות אחרות בכפר סאלם החלו להפגין תסמינים דומים. אן פוטנם ג’וניור, מרסי לואיס, מרי וולקוט ואליזבת האברד היו בין הבנות שהצטרפו למחזה המטריד הזה. התנהגותן, המאופיינת בעיוותים מתפתלים והאשמות של מענים מהחלל החיצון, הפכו מקור לפחד גובר בתוך הקהילה.
כאשר רוח הרפאים של הכישוף החלה לאחוז בכפר סאלם, הקהילה מצאה את עצמה נקלעת לתקופה סוערת של אי ודאות, חשדנות ולהט דתי. ההתנהגות המכושפת של בטי פאריס ואביגיל וויליאמס, בנותיו של הכומר סמואל פאריס, הכתה בקהילה המלוכדת, והובילה לשרשרת אירועים שישנו לעד את מהלך ההיסטוריה.
מול הייסורים הבלתי מוסברים של הצעירות, משק הבית של פאריס היה אכול ייאוש. הכומר פאריס, דמות בעלת סמכות רוחנית בכפר, חיפשה תשובות לשאלה המייסרת מה פוקד את בתו ואחייניתו. פניותיו הובילו לרופא מקומי, וויליאם גריגס, שאבחנתו רק העמיקה את התעלומה.
ד”ר גריגס, שלא הצליח לאתר או להגדיר את מחלת הצעירות הסיק, שהבנות היו תחת השפעת “יד רעה”. בהקשר הדתי והאמונות התפלות העמוקות של כפר סאלם, אבחנה זו הייתה בעלת השלכות חמורות. האמונה בקיומן של מכשפות וכוחותיהן המרושעים הוטבעה בתפיסת העולם הפוריטנית, והפכה את ההאשמה בכישוף לאשמה חמורה ומסוכנת.
השמועה על מצוקותיהן של הבנות התפשטה במהירות בכפר סאלם, והציתה גל של פחד וחשש. הרעיון שכוחות מרושעים פועלים בקרבם היכה אימה בלבבות הכפריים. עד מהרה, אחרים בקהילה החלו להפגין תסמינים דומים, התנהגותם שקפה את זו של בטי ואביגיל.
ככל שגדל מספר האנשים הפגועים, כך גדלה גם תחושת ה”מבשר”. הקהילה, שהייתה כבולה באמונות דתיות מחמירות, חשה לפתע באיום על טבעי. רוח הרפאים הבלתי נראית של הכישוף הייתה תלויה מעל כפר סאלם והטילה צל ארוך ואפל שעמד לעטוף את חייהם של אינספור פרטים חפים מפשע.
הבנות הסובלות, שעמדו במרכז המשבר המתפתח הזה, החלו לזהות את אלו שלדעתן אחראיות לייסוריהן. ההאשמות שלהם היו לא פחות ממזעזעות, שכן הן הפנו אצבעות מאשימות לעבר חברי הקהילה, כולל נשים שנחשבו זה מכבר לעיליתה המוסרית של הכפר.
שרה גוד, קבצנית חסרת כל, שרה אוסבורן אלמנה מבוגרת שהייתה מסוכסכת עם שכנותיה, וטיטובה, שפחה ממוצא קריבי, דמות מארץ רחוקה עם מסורות מסתוריות משלה.
ההאשמות הראשוניות הללו סימנו את תחילתה של ירידה לתוך סיוט שינפץ משפחות, יחלק קהילה וישנה לנצח את מהלך ההיסטוריה האמריקאית.
כדי לטפל במשבר ההולך וגובר של האשמות כישוף, הקימה הממשלה הקולוניאלית בית משפט מיוחד, בית המשפט של Oyer and Terminer””. בית משפט זה התכנס במיוחד כדי לטפל בתיקי הכישוף המתגברים. תחת הנהגתם של שופטים כמו ויליאם סטאוטון, בית המשפט של Oyer and Terminer ניהל סדרה של משפטים המאופיינים במהירות, דעות קדומות ואכזריות.
שמו של בית המשפט, ” Oyer and Terminer “, נגזר מלטינית ופירושו “לשמוע ולקבוע”. עם זאת, בהקשר של משפטי המכשפות של סאלם, זה הפך לשם נרדף להליכים נמהרים ולעתים קרובות מוטים. הנאשמים מצאו עצמם מול מערכת משפטית מרתיעה שבה חזקת החפות כמעט ולא הייתה קיימת.
עשרות אנשים הואשמו בכישוף במהלך המשפטים. בין הנאשמים היו אזרחים מכובדים של כפר סאלם, אנשים שנחשבו זה מכבר לעמודי התווך של הקהילה. דמות טרגית אחת כזו הייתה האחות רבקה, אישה מבוגרת הידועה באדיקותה ובטבעה העדין. מעצרה ומשפטה זעזעו את הקהילה ושימשו תזכורת מוחלטת לכך שאיש לא היה חסין מחשד.
דמות בולטת נוספת הייתה ג’ורג’ בורוז, שר לשעבר עם עבר שנוי במחלוקת. הואשם בתרגול כישוף והובלת “אמנה של מכשפות”, משפטו של בורוז הפך למחזה. ההגנה הרהוטה שלו, שבה הוא קרא את “תפילת האדון” ((Pater Noster ללא רבב, נתפסה כראיה לאשמתו. למרות מחאותיו על חפותו, הוא נמצא אשם ונידון למות.
בתוך החברה הפוריטנית של כפר סאלם, הופעל לחץ עצום על הנאשמים להודות בכישוף. השלטונות, שהיו חדורים לעתים קרובות מהלהט הדתי והאמונה שהם משרשים את סוכני השטן, השתמשו בשיטות שונות כדי לחלץ וידויים.
רבים מהנאשמים, שהיו נתונים לחקירות אינטנסיביות, התמודדו עם כפייה, איומים ואפילו עינויים פיזיים. מניעת שינה, בידוד והבטחה לסלחנות בתמורה לווידוי, היו טקטיקות נפוצות. הרדיפה הבלתי פוסקת אחר הודאות, שהושגו לעתים קרובות בכפייה, הכתימה עוד יותר את שלמות המשפטים.
משפטי המכשפות של סאלם הגיעו לשיא מחריד בספטמבר 1692 עם סדרה של הוצאות להורג. בסך הכל נהרגו עשרים בני אדם. תשעה עשר נתלו, ואחד היה נתון לצורת הוצאה להורג מבעיתה המכונה “לחיצה”.
התלייה נערכה ב”גבעת הגרדום” שבסאלם. הנאשמים, שרבים מהם הורשעו על סמך ראיות מפוקפקות והודאות בכפייה. חלקם שמרו על חפותם עד הסוף, בעוד אחרים חיפשו נחמה בתפילות.
ג’יילס קורי, היחיד שהיה נתון ל”לחיצה”, עמד בפני גורל מחריד במיוחד. לאחר שסירב להיכנס לטיעון ובכך מנע החרמה של רכושו, קורי היה נתון לצורת הוצאה להורג ברוטלית שבה הונחו אבנים כבדות על חזהו עד שלא יכול היה עוד לנשום. סירובו הסטואי להתחנן ומותו המייסר שימשו עדות מצמררת לאכזריותם של המשפטים.
ההוצאות להורג, אמנם נועדו לטהר את הקהילה מכישוף כביכול, אבל הן הותירו מורשת של כאב, צער וחרטה. משפחות התנפצו, המוניטין נקבר, וכפר סאלם נצלק לנצח.
באוקטובר 1692, נקט מושל מסצ’וסטס וויליאם פיפס צעד מכריע להביא לסיום המשפטים. מתוך הכרה בהיסטריה הגוברת ובאופי הפגום של ההליכים, המושל פיפס פיזר את בית המשפט המיוחד שניהל את תיקי הכישוף. מהלך זה למעשה עצר את המשפטים.
משפטי המכשפות של סאלם הותירו מורשת של טרגדיה עמוקה ובושה שרודפת את האזור דורות רבים. משפחות נקרעו, חייהם התנפצו, והמוניטין של הקהילה הוכתם לנצח.
ההשלכות של המשפטים התאפיינו בתערובת של חרטה ומרירות. חלק מאלה שמילאו תפקידים פעילים במשפטים, כולל שופטים ומאשימים, הביעו חרטה על מעשיהם. עם זאת, עבור רבים מהנאשמים ובני משפחותיהם, צלקות המשפטים היו עמוקות. אלה שהוצאו להורג לעולם לא יראו צדק, וזכרם משמש תזכורת מוחלטת להיסטריה שכילתה את כפר סאלם.
בשנים שלאחר המשפטים נעשו מאמצים לתקן את העוולות שנעשו לקורבנות. בשנת 1711, המושבה של מסצ’וסטס הפכה רשמית את הרשעותיהם של אלה שהואשמו בכישוף. בשנת 1957, מדינת מסצ’וסטס פרסמה התנצלות רשמית על משפטי המכשפות של סאלם, מתוך הכרה בטרגדיה ובחוסר הצדק שהתרחשו.
משפטי המכשפות של סאלם ממשיכים להיות סיפור נוקב ומזהיר בהיסטוריה האמריקאית – תזכורת לסכנות של היסטריה המונית, ההשלכות של סמכות בלתי מבוקרת וחשיבות ההליך ההוגן וזכויות הפרט. המשפטים עומדים כעדות למורשת המתמשכת של הטרגדיה וללקחים המתמשכים שממשיכים להדהד גם היום.
באוגוסט 1992, לציון 300 שנה למשפטים, חתן פרס נובל אלי ויזל חנך את אנדרטת משפטי המכשפות בסאלם.
300 שנה אחרי הטרגדיה והחרטות שהביעו כל המעורבים בעוולות שארעו בסאלם, נותרה בעינה השאלה האם מכשפות באמת רדפו את העיירה סאלם? או שעוד שטן פעל?
בשנת 1976 מצאה ד”ר לינדה קפוראל מהמכון הפוליטכני רנסלאר (Rensselaer Polytechnic Institute) שבניו יורק עדויות שתומכות בהשערה שאולי המחלות הקצרות והעזות מהם סבלו כל כך הרבה מתושבי הכפר סאלם לא היו כישוף אלא “ארגוטיזם” , מחלה שנדבקת בדרך כלל בשיפון . מאוחר יותר הסכימו אתה גם היסטוריונים נוספים. ארגוטיזם היה לא רק תיאוריה מעניינת אלא היה לה גם בסיס מסוים. האם כל ההתרחשויות המטורפות שאירעו בסאלם יכולות להיות מוסברות דרך פטריה בשם “ארגוט” התוקפת את השיפון?
ארגוט היא פטרייה הפוגעת בצמחים ממשפחת הדגניים, לרוב המחלה מזוהה עם המין Claviceps purpurea הפוגע בגידולי השיפון. הנבגים, שהם יחידות הריבוי וההפצה של הפטרייה, עפים ברוח ומגיעים לפרחי הדגן. נבגים אלו נובטים ומפתחים מערכת סבוכה המורכבת ממבנים דמויי קורים שהם תפטיר הפטרייה. קורים אלו מתפתחים והורסים את צלקות הפרחים – צלקת הפרח היא איבר הרבייה הנקבי בפרח, כך שמפרחים אלו לא יתפתח הפרי.
הסימן הברור הראשון של זיהום ארגוט הוא הופעת “טל דבש” – תמיסה מתוקה צהובה דביקה המופרשת על ידי שחלת הצמח הנגועה, אשר בסופו של דבר מוחלפת במבנה ארגמני-שחור הדומה לזרע דגן ומכונה בדרך כלל בשם “ארגוט”.
מסדר נזירים בשם “אנתוני הקדוש” שהוקם בשנת 1095, התמחה בטיפול בנפגעי ארגוטיזם (הרעלת מזון הנובעת כתוצאה מאכילת פטריות ארגוט או מזון הנגוע בהם) באמצעות תמציות צמחים מרגיעות וממריצות את מחזור הדם. אחד התסמינים של המנזר לארגוטיזם הוא תחושת בעירה קשה בגפיים. לכן, השם הנרדף לארגוטיזם היה: “אש אנתוני הקדוש”.
אנתוני הקדוש היה סגפן שחי במאה ה- 3 לספירה ליד הים האדום ונודע בצום ארוך שבו התמודד עם חזיונות ופיתויים נוראיים ששוגרו לעברו על-ידי השטן. הוא זכה לרפא שני בני המעמד הגבוה מהרעלת ארגוט וכהכרת תודה על פעלו הם ייסדו לכבודו את מסדר “אנתוני הקדוש”.
עד סוף ימי הביניים היו בבעלות המסדר 396 מנזרים ו-372 בתי חולים שהפכו מוקד עלייה לרגל. חולים שאבריהם נשרו בשל הארגוטיזם, הציגו את אבריהם בכנסיות המנזר. בתי החולים הללו היו מערכות הרווחה הרפואיות האירופיות הראשונות שהתמחו במיגור המחלה. הנזירים של המסדר היו בקיאים בטיפול בארגוטיזם ובהשפעות המחרידות של הרעל. המטופלים קבלו ארוחות נטולות ארגוט, יינות המכילים עשבי תיבול מרחיבי כלי דם ומשככי כאבים.
היבט חשוב בשיטות הטיפול של מסדר אנתוני הקדוש היה אי הכללה של לחם שיפון ושאר מאכלים המכילים ארגוט, מה שעצר את התקדמות הארגוטיזם.
ישנם שני סוגים של ארגוטיזם. הראשון מאופיין בעוויתות שרירים, חום והזיות. הקורבנות עלולים להיראות מבולבלים, לא מסוגלים לדבר וסובלים מרעידות ושיתוק של אברים. הסוג השני של ארגוטיזם מאופיין על ידי בעירה אלימה, וכאב של איברים כמו האצבעות והבהונות. הכאב נגרם על ידי אלקלואידים של ארגוט המשפיעים על מערכת כלי הדם ומכווצים אותה. פעמים שזה גורם לגנגרנה ולאובדן גפיים, עקב הגבלה חמורה בזרימת הדם.
פעילות אלקלואידים של ארגוט עלולה גם לגרום להזיות ולהתנהגות לא רציונלית נלווית, לפרכוסים ואפילו למוות. תסמינים נוספים כוללים התכווצויות רחם חזקות , בחילות , התקפים , חום גבוה, הקאות, אובדן כוח שרירים וחוסר הכרה.
ארגוטיזם נוצר בשיפון לאחר חורף קשה ואביב לח – תנאים שלטענת קפוראל והיסטוריונים אחרים היו נוכחים בשנת 1691 ולכן השפיעו על השיפון שנקטף לצריכה בסאלם בשנת 1692. ארגוטיזם גורם לעוויתות חמורות, התכווצויות שרירים, אשליות , תחושת זחילה מתחת לעור, ובמקרים קיצוניים, גנגרנה של הגפיים. התסמינים הללו היו זהים לאלו שהראו הנאשמים בסאלם: בעיקר נערות צעירות שמערכת החיסון שלהן לא התפתחה במלואה, מה שהותיר אותן רגישות למחלות כמו ארגוטיזם. רופא הכפר, בהיותו דתי, ולפי התיאוריה, לא מודע לארגוטיזם כמחלה, ייחס את הסימפטומים המוזרים לרוע ידוע: כישוף. הוא טען שהבנות נפלו קורבן לרוע הכישוף, והבנות הלכו עם זה. שאר תושבי העיירה נפלו קורבן לסוגסטיות, וכך החלו המשפטים, כשהאשמות בכישוף היו מכוונות למנודים של החברה על ידי מי שנפגעו. לפי תיאוריה זו, הסיום הפתאומי של משפטי המכשפות במאי 1693 קרה, בפשטות, משום שנגמר לסאלם דגן מזוהם בארגוט.
פרק רחב על הארגוט יראה אור בקרוב בספר “נס התמר” אותו כתבו תמר אשל ונסים קריספיל ועוסק בענף הרפואי המכונה בשם הומיאופטיה.