ניב גפני
חזיון
אוצר: בר ירושלמי
אי שם, רחוק רחוק בתוך הזמן, מישהו ראה משהו. ולא ידע האיש מה ראה, כי היה האור חזק, והרעש גדול כל כך, שרק זכר שראה, וטעם, והרגיש. ומתוק היה האור ששמע, וטוב לאוזניים .וזכר האיש, וחזר לביתו, וסיפר לאהובתו, שסיפרה לבתה, שסיפרה לימים לבנה שגדל, שסיפר לילדיו, שסיפרו לשכניהם, שהמשיכו וסיפרו וסיפרו, והוסיפו לספר, וקישטו והטעימו במילים, והלחינו נגינות כי מוזר ויפה היה הסיפור, ונגע לליבם, והרעיד את קולם כשביטאוהו בקול, וטעמוהו בלשונם.
והעולם מלא בסיפורים כאלו; של קולות ומראות, שקרו ועודם מהדהדים בזיכרון הדברים של מי שאנחנו ובמה שאספנו בדרכים הרבות שבהן פסענו. כמו אדוות במים, סיפור זה או אחר פוגש בסיפור שלישי, או רביעי, או חמישי, שנשפכים ונמזגים אל תוך ים ההד של כל מה שכבר סופר ועודנו מסופר.
להקשיב לסיפור משמעו לשמוע את צלצולו החי של משהו שעודנו מתקיים בעולמנו; לנקישות וחיכוכי הצלילים של דבר מה שהשאיר חותמו בחומר התודעה האנושי: הבזקו של אור, רעם ביום בהיר, רוח הנושבת על גבי גבעולים מתכופפים, מתכת נושקת למתכת, בקיעתו של עץ הקורס אל הקרקע.
ואחת לכמה זמן, מגיע לאוזנינו (או שאולי נדייק ונאמר – לגופנו) סיפור גדול, שקול בריאתו מהדהד בחוזקה עד שהוא מרטיט את עצם החומר שממנו אנחנו עשויים. רעש גדול ממוטט את הגשרים העבותים ביותר במילים, ומכריח בכוח צלצולו את עצמותינו וכל נימי גופנו ותודעתנו, ומותיר אותנו עירומים משפה, רוטטים בזמזומו הנמתח אל עמקי הזמן והמרחב.
***
אמן הסאונד ניב גפני מתחקה אחר המכניקה של חיזיון הסנה הבוער, בו נגלה האלוהים למשה באמצעות סנה בוער שאיננו מתכלה – מיתוס מקראי שמורכב מחומרים וישויות שהן חלק מהעולם – ההר, הסנה, האש, האדם – ושכולם טבעיים ומתהווים יחד לאירוע על־טבעי שיוצק ממשות בחומר לישות הטרנסנדנטלית.
גפני נמשך ופועל מתוך אותו רגע קדם־שפתי ויוצר מערכת המורכבת מגוף ברזל רקוע דמוי גונג המוקש ויוצר תזוזה המהדהדת בכל הקיים בחדר, מעירה ומרטיטה את גופי המתכת הפרוסים בצידו השני של החלל; מופע רגעי, בו החומר הפיזי מגלם בחובו את המופלא.
ומרגע שקועקעו הוראות אלו על ליבה, דוברת המוּלֶדֶת את שפת החיים והמוות. בכל תא ובכל נים בגופה, בכל מילה הבוקעת מגרונה ובכל תנועה ותזוזה של בריאתה היא מקיימת מעתה את חוק אנושיותה: את זכותה לנשום, לפקוח עיניים, לדבר את סיפור האהבה והכאב של מי שהיא, מי שהייתה ומי שתהיה.
להקשיב לקעקוע החיים – להאזין לרחש הנהר האבולוציוני הבלתי פוסק העובר דרכה, שבמימיו נולדה ולגדותיו היא רוחצת – תרגול שמשמעו להיות קשובה להסתעפויותיו ולמשקעיו, למי התהום הקדמוניים הממתינים תחתיו. משמעו להיות מודעת לכל נָקִיק שבו הפסיק הנהר לזרום, ולזכור את המים שהיו ועזבו וחלחלו למקום אחר. לעקוב אחר צליל התנועה של מה שעוד רוצה לבקוע החוצה ולהתפרץ לכדי ממשות.
ומפעם לפעם, בין הסתעפות נחל אחת לאחרת, עוצרת היא – המוּלֶדֶת, המולידה, המיילדת, הנולדת – ומחליטה לקיים את הטקס עתיק היומין של הקראת חוזה הצריבה שבינה לבינה.
באיטיות רבה היא מתרוממת ועולה אל דוכן כל הזמנים. בעדות של כל מי שהייתה וסיפרה לפניה, ובנוכחות כל קודמותיה היא פותחת את פיה ונותנת לגרונה להשמיע את החתום על דלתות, על חלונות ועל חללי ליבה – באמצעות כל פסיק וסעיף, דגש, טעם והברה היא מבטאת בקול החיים המתים, את שכתבה היא ואת שנכתב בעבורה, את רגעי הייאוש, המציאה, הנחמה, הפרידה וההפתעה שנקרו בדרכה. בזהירות ובהקשבה היא מעבירה את ידיה על זיכרונות החריטה השקועים, ומאפשרת לדם המים לשטוף אותה בחסד עצמיותה ולזרום בנדיבות גדולה אל כל אשר היא קשורה אליו בנבכי לב זה.
NIV GAFNI
SPECTACLE
Curator: bar yerushalmi
Once, far away in time, there was one who beheld a great sight. And they knew not what they had seen, for the light was too blinding, and the noise too great. Yet the taste and feel of it lingered in their soul; the light was as sweetness upon their tongue, and the sound was pleasing to their ears.
And they remembered, returned to their dwelling, and spoke of it to their beloved, who shared it with their offspring, who in turn told it to their own kin, and they to their neighbors. And it was told again and again, adorned with many words and songs, for the tale was wondrous and strange. And it stirred their hearts, causing their voices to tremble as they spoke it, tasting it as they uttered it aloud.
So it was that the world became filled with such tales—visions and voices that echoed through the ages, weaving into the very fabric of the earth, into all that humankind had gathered on their many journeys. And as the waters ripple upon a still pond, so too do these tales meet and merge, becoming a vast sea of stories—what was told in ages past and what is yet to be spoken.
To hear such a tale is to listen to the living breath of a thing that still lingers in the world; the crackling and the groaning of that which has left its mark upon the hearts of all: a flash of lightning, a clap of thunder on a clear day, the wind bending the reeds, metal striking against metal, the great crash of a tree falling to the earth.
And there are times when a mighty tale comes to us, not merely through our ears, but through our very flesh and being. It is a tale so strong that it causes the very dust of which we are made to tremble. A noise so great it shatters the thickest bridges of words, forcing every capillary, every nerve, to vibrate. And it leaves us silent, its hum echoing deep within us, resounding through time and space.
Sound artist Niv Gafni explores the mechanics of the biblical story of the burning bush—God’s revelation to Moses through a bush that burns yet is not consumed. This story unfolds with elements of matter and bodies inherent in the world—the mountain, the bush, the fire, the man — all natural components that together manifest a supernatural event, transferring essence from the material to the transcendental.
The exhibit draws on this biblical narrative as Gafni delves into the pre-linguistic moment of revelation. At the heart of the installation is a gong-like wrought-iron structure which, when activated, creates a momentum that resonates throughout the room. This motion stirs a field of metal forms that respond sensitively to movement in the surrounding space, generating an ephemeral spectacle of wonder that emerges within the physical realm.