במכלול הרחב והמגוון באמנותה של דורית, מתבלטים באופן מרשים ה’ספרים’. אלה ספרים המעוצבים כאובייקטים , ומסומנים כמקור של ידע וחיבור אל מקורות מן העבר. הם נוכחים כאובייקט אמנותי , תלת מימדי, ופיסולי, וכמו כן כמצע לשיתופי פעולה אמנותיים עם יוצרים אחרים, מתחום השירה, המוסיקה ועוד¹. כספרי-אובייקט, ניצבים הספרים המורכבים וגדולי המידות, כספר פיסולי, שניתן לאחוז בו, לדפדף בו במגע יד, לעבור בין דפיו המרובדים, כבתוך תערוכה זעירה מרוכזת ומתומצתת, או בצפיה וקריאה בחומרים שהצטברו בידי האמנית לגוף ידע אחד. זו ‘ספריה’ או מצבור של צפנים וקודים פלסטיים שונים, המשוטטים במרחב המופשט והקונקרטי כאחד.

‘ספריה’ זו היא חלק אינטגרלי מתמונת עולם המשקפת את השיח המתמשך של דורית עם המציאות ועם העולם האינטלקטואלי אליו היא מחוברת, וממנו היא יונקת את השראתה, זהו שיח פנימי- רוחני, וחיצוני – צורני, כאחד.

‘ספריה’ זו היא חלק אינטגרלי מתמונת עולם המשקפת את השיח המתמשך של דורית עם המציאות ועם העולם האינטלקטואלי אליו היא מחוברת, וממנו היא יונקת את השראתה, זהו שיח פנימי- רוחני, וחיצוני – צורני, כאחד.

נוף מדברי הוא יסוד מהותי ברבות מן העבודות, זהו נוף המייצג מציאות, כמו אתרים ארכיאולוגים, והיסטוריים, וכן סמלים המוטמעים במתכוון וברמיזות, כגון צורת הפירמידה המרחפת בחלקו העליון של הצילום. הפירמידה היא סמל לעולם של ידע עתיק, וצורת המשולש בשקיפות הארכיטקטונית שלו, פועל כמעין סמל כולל כל.  צורת המשולש,  חוזרת באופן בו מיוצגת בעבודה אחיזת הידיים מול פני האמנית. אחיזת ידיים  זו, בונה מעין מסגרת המחדדת וממקדת את המבט במרחב החזותי שמולו: כסא, שולחן, ארון ספרים עליו נשענת דמות האמנית בצילום. מול הערבה הצחיחה, ניצבים יצוגים אלה כ’סמני תרבות’:  הספר, מונח בהמתנה למי שידפדף בו, שולחן, וכסאות נכונים למי שמוזמן לקיים סביב השולחן שיח כלשהו, וברקע  מאחור, נוכח הטבע המדברי בעוצמתו. צוקיו מתנשאים, אך גבוה מעליהם צפה מרחפת הפירמידה, כסמל של ידע עתיק ימים. אבן שואבת למסתורין ולחכמת העשייה. 

המימד ההגותי בעבודותיה של דורית פלדמן, הוא יסוד מובחן, וזאת, כפי שדורית מעידה על עצמה. ההשראה לרבות מעבודותיה, מגיעה מקריאת טקסטים הנוגעים בנושאים בהם התעמקה והתמקדה.

יצירת ה׳ספר-אובייקט’ הוא תהליך פיסולי, שכל אחד מדפיו עשוי כעבודה העומדת בפני עצמה, הדפים מאוגדים בעמלנות מוקפדת. בין הדפים ניתן להבחין לעיתים קרובות, במפות גיאוגרפיות, שרטוטים ורישומים שהם קרטוגרפיה של עולם פנימי. צורות גיאומטריות וסמלים השאולים מתחומי ידע שונים, כל אלה בונים את השפה הצורנית של האמנית, ומעידים על זווית התבוננות סובייקטיבית במציאות. 

 הנוכחות הפיזית של האמנית – בדמותה בתוך סביבה מובחנת, היא ביטוי החוזר ומופיע ברבות מן העבודות. בשילוב זה של דיוקנה בנוף, מתבקשת להתבטל החציצה שבין הרואה, והנראה, ההווה והעבר. קואורדינטות של ‘מפות נפש’, חופפות לצד או בתוך מפות גיאולוגיות והיסטוריות. ‘בבואה’ זו היא ההשתקפות הסובטילית של יחס מיוחד, המבקש לבטא את המימד הנוסף שבין המציאות לבין ייצוג הפנימי בנפש האמן. 

בתורות אזוטריות רבות, מן הניאופלטוניזם ועד לקבלה, לתיאוסופיה ולמחקר הרוחי על כל גווניו,  מקובלת ראיית המציאות כהשתקפות של עולמות חופפים או מקבילים.  אלה עולמות, שאינם בהכרח גלויים תמיד לעין האנושית,  ואנשי מחקר הרוח, בחיפושם ניסו להצביע על נקודות המגע שבין גוף, נפש ורוח.  לא רק מקובלים וחכמי המזרח הקרוב והרחוק, אלא גם מדענים ידועים, ואנשי מחקר כמו אייזיק ניוטון, אותו היטיבה דורית להכיר ולהוקיר. דורית התעמקה בלימוד ובהפנמה של החוויות שתאר ניוטון מן המסעות הרוחניים שלו, כמו סודותיו הכמוסים של מבנה בית המקדש, או סוד האותיות העבריות ומשמעותן². כדומה לניוטון כך גם הפסיכולוג  א.ק. יונג³, וכן חוקר הדתות  ג’יימס וויליאמס, שעסק בנושא  בספרו: ״החוויה הדתית״ (1902). המדענים,  חוקרי הטבע, האחים  –  תיאודור וולפראם שוונק, חקרו את תצורות המים, תנועותיהן, וסמליהן⁴, או המדענית של פיזיקת הקוונטים דנה זוהר⁵ וכך עוד רבים אחרים.

בחיפוש סקרני ומודע, ומתוך נביעה פנימית אותנטית, כללה דורית היבטים מתוך תוצאות מחקרה, בגוף העבודות עצמן, גם אם לא תמיד באופן מוצהר. באופן רגיש הקפידה דורית לדייק במידת החשיפה, בהותירה את המרחב פתוח ומתכתב עם הדברים הסמויים מן העין. בזכות האמצעים הטכניים בהם התמחתה, – צילום, הדפס, קולאז’ ועוד, עלה בידה לבנות את המיחברים מהם עיצבה תמונת עולם שלמה ומרובדת. 

דמות דיוקנה המוטמע לא פעם בגוף היצירה עצמה, הופך היות אייקון מובהק המייצג את  תפיסת המציאות מבחינתה, מעין הצהרה על כך שהאמנית היא חלק אימננטי של המציאות אותה היא מגדירה כמרחב ההתייחסות שלה. זו ‘בבואה’ המקבלת משנה תוקף מתוך עולם מושגים רוחני, שאינו זר לדורית, והוא מעורר אותה בהזדהות ובהתרגשות, כמו בתגובתה אל עולמה הרוחני של האמנית השוודית הילמה פון קלינט (1862-1944). 

כבר משנות השבעים בפעילותה  כאמנית בעבודות גוף, מנכיחה דורית את השימוש בסמליה השונים של הקבלה, אותם הפנימה בעבודתיה. הלימוד והעיון בתורת המסתורין, היה נדבך חשוב בחוויית היצירה שלה. בדומה להילמה שלמדה תיאוסופיה עם רודולף שטיינר, וכמו צמד המדענים האחים שוונק, שגם עבודתם המדעית התבססה בין השאר, על תפישת עולמו האנתרופוסופית  של רודולף שטיינר, ואשר בעקבותיו נכתב גם הספר : ‘כאוס רגיש’, ובו הצהרה ברורה: (שם, עמ׳ 119):

“There can be no change without a schooling in reverence, and without change  no connection with the Tree of Life”  

ובעברית: “לא יתכן שינוי ללא יראת כבוד, וללא שינוי, לא יתכן החיבור אל עץ החיים״,  במובן המבקש להנהיר את העובדה שהחיים הם שינוי מתמיד.

מעולם ‘המחקר הרוחי’ שאבה דורית השראה ותובנות מעולם המסתורין וסמליו כמו ‘עץ החיים’,  אותם מיצקה בביטויים צורניים אמנותיים. זו היא יצירת ‘שפה’ הכוללת בתוכה מרחבים חדשים. כמו שילובה של אמנות הגוף, כך החלה להתגבש בעבודתה המגמה של ‘הרחבת גבולות  השפה’,ועל כך כתבה : “הרחבת גבולות השפה, יצרה מבחינתי אפשרות  למזג את הדברים, יצירה של צירופים בלתי צפויים זו המטרה אליה אני מכוונת”.

החקר המתמיד בו עסקה, חיבר אותה באופן טבעי ומתבקש למקום בו אמנות ומדע נפגשים.  עבודותיה הוצגו לא פעם במכון וייצמן למדע בתערוכות שונות, וכן התפרסמו רשימותיה  בחוברת ‘מדע’ היוצאת לאור מטעם המכון. בפתיחת התערוכה  ״קשר עין״ שהתקיימה במכון וייצמן  אמרה: “אני מבקשת לייצר סביבת עולם. לקיים דיאלוג בין אמנות ומדע, להסתכל בטבע ולמצוא בו סדר עם משמעות”. 

לעיתים האמנות מבקשת איחוד, במובן של יופי מודע, המכוון אל כח נשגבותו, או כדברי קנדינסקי: “על המתבונן לחוש בעצמו את החוויה הפנימית של התמונה, להניח שתשפיע עליו בחושים”⁶, כמוהו וכמו מונדריאן, ורותקו שניסו להביא את האמנות לדרגה של רוחניות, המתכוונת לאיחוד, כנגיעה במעמקי התודעה. דורית  מצביעה בפירוש על סוד מעמקים, שהוא גם שם עבודתה משנת 2001, תצלום דיגיטלי בהדפסת למבדה, או בעבודה  דיוקן עצמי בתפילין של ספלים משנת 1979 , בעבודה  עור מתעטר לאור (2006)  – דיוקן עצמי חזיתי במים, וברקע פרושות כנפיים גדולות, וכן בעבודה מיפוי במפלסי התודעה (2013). זו מעין בבואה של ההיבט המלאכי- רוחני של האנושי, המהדהד את תובנת הרעיון הרוחני של ‘האדם בתוך האדם’. הבבואה הפנימית הרוחית, עליה כתבו מיסטקנים רבים בתרבויות שונות, ובהשקפות עולם כמו של המנכיאזם, הגנוסטיקה, הקבלה, הסופיות, הזורואסטריות ועוד. 

דיוקנה של האמנית בתוך גוף העבודות פועל גם כמעשה של עדות. ‘העד המואר’, כפי שמבהיר חוקר הדתות וייליאמס ג’יימס בספרו ״החוויה הדתית לסוגיה״ (1902):  “קום אתה הטהור לעולם, אתה ולא האחד ללא לידה וללא מוות…לבך בקרבך הוא הפועם ואתה לא ידעת כי טעית לראות בזה דבר מה חיצוני, והוא קרוב מכל קרוב, האני שלי עצמי, הריאליות של חי עצמי, גופי ונשמתי…כשנקרע הלוט אז מתגלה הטוהר, האינסופיות, האלוהי שמאחרי הלוט״ (עמ’ 336); או כפי שהיטיבה דורית לבטא במילים וביצירה מגופו אל אורו (2009), זהו הנושא התמידי של העד הנצחי ביקום: “להגיע לחווית איחוד עם משהו גדול מעצמנו, ולמצוא באיחוד זה את שלוות הנפש הגדולה ביותר” (שם, עמ׳ 344). 

מעטה  השלווה מאפיין את דיוקנה של דורית השב ונשקף ביצירותיה מתוך נופי טבע שונים, בין אם בהרי מדבר דוממים וערבות מלח, או בין משטחי מים רוגעים המכסים על מצולות במעמקיהם. 

“…האדם הוא מידת כל הדברים”, כותב הפילוסוף פרוטגורס במאה הרביעית לפנה”ס, כמו  המתגלם ב’אדם הויטרובי’ של ליאונרדו, – הנוכחות המיסטית של הגוף מופיעה כמיקרוקוסמוס בתוך העולם, אשר במרכזו הטבור. טבור המזוהה כמקום, ומסמן את המרכז הפועם, של החיים.

 בחוברת ״מדע״ היוצאת לאור מטען מכון וייצמן, שהתפרסמה בשנת 2016 כותבת דורית במאמר שכותרתו ״סוגיית המקום״: “בהתייחסות למטריצה הרעיונית, כרטוגרפית היסטורית, אשר מתחה קו דמיוני בין יוון לבין ארה”ב כתבו הפילוסופים הצרפתים ז’יל דלז ופליקס גואטרי, שטבעו בשנות התשעים את המונח ‘גיאופילוסופיה’ – המשלב קרקע, טריטוריה והגות עליה. שני הפילוסופים האלה פתחו את תיאוריית הרשתות הריזומטיות – רעיון המתייחס למציאות כמערכת המורכבת מסדרה של אובייקטים אשר מקושרים ביניהם ונפגשים בצמתים, וריבויים יוצר רשת מורכבת יותר. המחשבה הריזומטית היא רב ערכית, ובתוכה מתחוללים שינויים ומטמורפוזות… עקרון הריזום מהווה גם השראה סגנונית ליצירות האמנות שלי, כמו עבודות הצילום שנוצרו לתערוכה בגלריה של אוניברסיטת פילדלפיה – גיאופילוסופיה רפלקטיבית (2015), המגלמות את פרקטיקת  השמות הקלאסיים כסמל וכמשל״⁷. 

על העקרון המאחד בין זמן ומקום, גיבשה דורית בעבודתה את המושג ‘כרונוטופ’.  בין העבר הארצי לנשגב, מרחב דואלי כזה הופך להיות קו התפר שבין היסטוריה כעדות ארכיאולוגית, לבין הווה בתגליותיו המדעיות, בין מקורות הפילוסופיה היהודית לבין טכסטים עכשווים. את המושג הזה ייחסה  גם לעבודה של השולחן במרחב המדברי , ועל כך כתבה: “מבחינתי, המבט כמוהו כידיעה וכתפיסה, זה הבלתי נראה של הנראה”.

באמצעות ה’ספרים’ מקיימת האמנית דו-שיח מתמשך, המבטא את התכנים המפעילים בה את המרכז הפועם של היצירה. כך לדוגמא בפרויקט הספר-אובייקט – עומד להיות ארץ חדשה (2011), בו מתנהל דו-שיח עם חומרים פואטיים, ועם נופיו הקונקרטיים של המדבר, של ים המוות, ואתרים ארכיאולוגים שונים המשולבים בתצלומים, ובציורים עם מפות וטכסטים המוטבעים בנוף.

 בכריכת העופרת של הספר הגדול,  נפער ‘חלון’ בחיתוך,  ובו מוצג דימוי של מפת ארץ ישראל הלקוח מתוך חיתוך עץ של הקרטוגרף היינריך בנטיג (1582). גם ספר זה מורכב כמיחבר של מספר דפים מקוריים מקודקס ספריו של ההיסטוריון היינריך גרץ ״דברי ימי ישראל״, ממהדורה שהודפסה בשנת 1908, על הדפים בגרמנית מופיעות מילים נבחרות בעברית כמו – ‘קרית ספר’ ו’עם הארץ’. בדפיו האחרונים של הספר-אובייקט נחרטה במתכת הפליז הזהובה המילה -‘לוז’ , המופיעה בתחתית ‘מכתש’ גיאומטרי מפוסל בנייר ובעור, המתפתח ממחומש למעושר בשני כיוונים. ההצבעה הזו מכוונת ל’לוז’ המקראית (בית אל), המקום בו נפגש יעקב במלאך, ואשר בעקבות המאבק איתו שונה שמו ל’ישראל’. דימוי כנף המלאך ככנף הפניקס המיתולוגית, מרמזת אל סמליה האגדתיים של לוז כמקום של חיי נצח⁹. מילות השיר החרוטות בתוכו: “ליבתו הרוטטת של אגם בזלת שחורה, העומד להיות בתוכנו, ארץ חדשה”.

 ארץ חדשה, שינוי, זו המטמורפוזה המתבקשת בעליל מתוך השלבים השונים של ההתפתחות והחיפוש. בתוך מרחבי הנוף המצולם ניכרים שרידי קרטוגרפיה בשכבות העומק המצולמות, כמו בעבודה  התקוות משייטות לכיוונים אחרים 

(2010),  המתייחסת לשירו של יהודה עמיחי, על ירושלים ועל שני הימים, ים השכחה וים הזיכרון. המפה העצבית מצטיירת  כהשלמה של גריד למפה של ירושלים, מפה הנראית במקורה כשתי אונות של המוח. משום כך מסתמן, משייטות התקוות לכיוונים אחרים… זה ה’לוז’ של בית אל, ממנו נפרדים גם הרוח והגוף לכיוונים משתנים.  חיבור נוסף לטקסט פואטי היא עבודת הוידאו  שפת האבנים הנני (2018), המשלבת טקסטים של המשורר הסורי פואד רפקה, ומוזיקה שהלחינה ציפי פליישר. בעבודה זו, המדבר, הדומם כביכול, מעורר תהודת תודעה, כמו אותה עוררות שבין שני הכרובים על ארון הברית, ה”מעורים זה בזה”, ומיתדברים זה עם זה.

על המקום המרכזי של החומרים והתכנים ביצירתה אומרת דורית: ” כאמנית מושגית, הערך האפשרי בעידן הדיגיטלי הוא הערך ההגותי, התכתבות עם מרחב תרבותי של יוצרים אחרים מתחומי ספרות מדע פילוסופיה, מיזוג והטמעה של עולם פנימי של חדר לימוד או ספריה אל תוך נופו של מדבר צין, מתכתב עם נרטיבים גיאולוגים ארכיאולוגים היסטוריים של המקום שהוא הארץ. במלאכת צירוף המקורות המצולמים מתקבלת תמונת עולם מרובדת מתועדת וסימבולית במשטח אחד״.

בתערוכה שהוצגה בגלריה העירונית ביבנה בשנת 2017 , ״גם אחד זקוק לשניים״, מתארת העבודה  יומן מלח (2017) את ברית המלח, בין שניים. ברית שהיא היחס ונקודת המתח שבין האמן ובין העולם, בין החיים ובין המוות. המילים המוטבעות בתוך גבישי המלח, ממחישים את המהות הפרדוקסלית שבמשפט  ״בברית מלח להמתיק״, בהשלמה כמעט מיסטית עם יסוד המלח, ועם הסוד המשמר את הרוח, לשם מתיכה האמנית את פרשנותה, כדי לסמן ״מקום של קדושה״, בו מתקיימת כריתת ברית, בחיבור שבין המוקד הפנימי החיוני, ובין העולם החיצוני. שם לרגלי הרי מדבר, או על שפת ימת המלח, האמן שהוא מטבעו  סַמָּן של מהויות, הופך בעליל להיות סוג של ‘מבשר’, המבקש לראות טוב. ובדממת מדבר כמו נשמע באזנינו המשפט: ״מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב״ (ישעיהו נ”ב, ז׳).

1. למשל, יורם מלצר, ורדה גנוסר , ציפי פליישר ואחרים

 2. ניוטון, ״רשימות על המקדש״, 1685-1675 

3. יונג, ״סינכרונית, עקרון מחבר לא-סיבתי״, 1952

4. ״סודות תנועת המים״, תיאודור שוונק 1964

 5. The quantum self: Human nature and consciousness defined by the new physics, 1990

 6. ״על הרוחני באמנות, בייחוד בציור״, וסילי קנדינסקי 1912

7. התערוכה הוצגה גם  בשנת 2015 במוזיאון ישראל במסגרת ובזיקה לתערוכת מפות עתיקות של ארץ הקודש.

8. Hienrich Bunting

9. לוז, על שני חצאיו מזכיר במובהק את  צורתו של המח האנושי