ליאת דניאלי | Liat Danieli
אם שדי | EVE
1.7.22 - 3.5.22
אוצר: בר ירושלמי
curator: bar Yerushalmi
הקולוסטרום, חלב הראשית, הוא החלב שנוצר בשדי האם מיד לאחר הלידה. צבעו כצבע דבש והוא סמיך ועשיר בוויטמינים ובנוגדנים הנחוצים לתינוק בימיו הראשונים. הדבש, מזון הנחיל, נוצר באופן דומה לחלב אם: גופן של הדבורים העמלות מתמיר צוף מקיבתן לכדי מזון עשיר, שמזין את הנחיל כולו.
על אף ההבדלים הפיזיולוגים בין הדבורים לבנות האדם, לתהליך ההנקה יש מאפיין משותף לשני המינים: ההנקה מושתתת על עיקרון שיתופי, בו גוף אחד מזין גוף אחר, כחלק ממנגנון ההישרדות של האורגניזם כולו. הנקה משותפת בין נשים, הידועה גם בכינוי "הנקה צולבת", במסגרתה נשים מניקות זו את ילדה של זו, הייתה רווחת לאורך ההיסטוריה ועודנה מתקיימת. גם תפקידה ההיסטורי של המינקת, המעניקה מזון ודואגת לילדה של אחרת, מזכיר את התנהגות הדבורה העמלה בראשית חייה בנחיל, כשהיא נושאת תפקיד של דבורה מינקת, המזינה באבקת פרחים מהולה בדבש את הזחלים שבקעו מביצי המלכה האם.
בתערוכת היחיד של ליאת דניאלי מייצרת האמנית מרחב שהות לא.נשים ודבורים יחד, בו אנו מוזמנות ומוזמנים לנוכחות משותפת בתוך חלל הגלריה. חלל זה היא מדמיינת מחדש כרחם-כוורת אנושי – מרחב התכנסות בתוכו אנו מזינות ומוזנות. זהו מקום שמקשיב לזמזומן החי של דבורים, המשודר כל הזמן מתוך כוורת הנחיל, שנמצאת בגב הבניין של הגלריה.
צירה המרכזי של התערוכה הוא אירוע המשכי, המתרחש פעמיים בשבוע, בו דניאלי מבצעת פעולה של ליקוט זיכרונות האכלה והנקה של המבקרות והמבקרים. את הזיכרונות היא כותבת באמצעות חלב האם שלה על גבי מפיות נייר, מגהצת ומשמרת אותן כעדות לחוזה הבלתי כתוב שבין אם לילדה, וליחסי הגומלין וההזנה הכרוכים בקשר ראשוני זה.
במקביל, במשך ימי התערוכה, תתפקד הגלריה כחלל בטוח לנשים מניקות, ויתארחו בו ארגונים הומניטריים וקהילתיים, שיקיימו פעילויות שונות הקשורות בהנקה ובמורכבותה: הדרכות לנשים מניקות, התרמות חלב אם ל"בנק חלב האם הלאומי" (ארגון שמופעל על ידי מד"א, המזמין נשים לתרום מחלב גופן למען הזנת פגים), וכן הרצאות והדרכות של ארגונים סביבתיים, שמטרתן העלאת מודעות לחשיבות הדבורים וההגנה עליהן.
שם התערוכה "אֵם שַׁדַּי" מתפקד כפעולה מרובדת. זהו היפוך מגדרי לאחד משמותיו המפורשים של האל, שמעצם כתיבתו משמש כקמע מגן ושומר על המניקה, על הילוד, ועל פעולת האמנות עצמה. זוהי גם קריאה לשיבה מחודשת אל זהות נשית קולקטיבית, אל השדיים הראשוניים ואל מקור הנביעה הראשוני ממנו אנו יונקות ויונקים: אם האמהות, חווה הקדמונית וחומר החיים שהיא מעניקה. חלב ודבש, נוטפים ומעורבבים זה בזה בברכה וברוויה, למען כל יצורי הבריאה.
Colostrum, also called first milk, or beestings, is the milk produced in a mother’s breasts immediately after giving birth. Thick and the color of honey, colostrum is rich in vitamins and antibodies essential to newborns in their first few days of life. Honey, the food of the swarm, is produced in a similar way to breast milk: the body of mature worker bees transform honeydew stored in their honey stomachs into rich nutriment for the entire swarm.
Despite the physiological differences between humans and honeybees, the act of shared nursing is common to both species. It is based on a collaborative principle, in which one body nourishes another as part of the survival mechanism of the entire organism. Shared nursing, or cross-nursing, is a process in which women breastfeed each other’s child. It has been prevalent throughout history and still exists today. The historical role of the “wet nurse,” who breastfeeds and cares for another’s infant recalls the behavior of worker bees in their first stages of life in the swarm. They function as nurse bees, feeding a mixture of pollen and honey to the queen larvae.
In her solo show, Liat Danieli produces a dwelling place for women and bees together. We are all invited to share the gallery space, which she re-imagines as a human hive-womb: a gathering space within which we are invited to nourish and be nourished; a place of attention to the constant buzzing of live bees, transmitted from a swarm hive located at the back of the gallery building.
The show’s main axis is an ongoing bi-weekly event, in which Danieli performs an act of collecting visitors’ memories of feeding and breastfeeding. She uses her own breast milk to write these memories on paper napkins, which she irons and preserves as evidence of the unwritten contract between a mother and her child and the reciprocal relations inherent to this elementary bond.
Moreover, the gallery will function throughout the show as a safe space for women to breastfeed. It will also host activities connected to breastfeeding and its complexity performed by humanitarian and community organizations: breastfeeding training for nursing mothers, breast milk donation to the National Human Milk Bank (an organization run by the MDA, inviting women to donate breast milk for premature babies), and lectures by environmental organizations aimed at raising awareness to the importance of bees and their protection.
The title of the show, Eve, refers to an ancestral guardian protecting the nursing mother and her child, as well as the artistic act. It also functions as a renewed call for a collective female identity, for a return to the primordial breasts and the primal fountain that nurses all of us. It invites a movement back to the mythical mother of all mothers, and the life substance she bestows: milk and honey, dripping and mingling, blessing and nourishing all creatures of creation.
צילום, עריכה ובימוי: תומר פרוכטר
ד"ר איילת אורג בשיחה על תרומת חלב אם, המוטיבציה שמאחורי התרומה והזהויות התרבותיות של התורמות.
הדרה שפלן קצב
א(י)מניות:
אימהות מביאות אמנות לעולם
הוצאת גמא, 2020
חיי הדבורים
מוריס מטרלינק
בבל (אנימה מונדי) סדרה בעריכת
מור קדישזון
צופה מן השורה שיפתח כוורת תצפית (כוורת תצפית היא כוורת שדפנותיה עשויות מזכוכית והיא מצוידת בווילונות שחורים או בתריסים. הטובות שבהן מאכלסות חלה אחת בלבד, וכך אפשר להתבונן בה משני הצדדים. ניתן למקם את הכוורות האלו ללא כל הסתכנות או אי–נוחות באמצע סלון, חדר ספרייה וכדומה, ובלבד שיהיה לדבורים פתח יציאה. הדבורים השוכנות בחדר עבודתי בפריז מלקטות במדבר האבן של העיר הגדולה די והותר למחייתן ולשגשוגן) ימצא עצמו תחילה מאוכזב למדי.
הבטיחו לו שתיבת זכוכית זו צופנת בחובה פעילות שאין כדוגמתה, אינספור חוקים נשגבים, מידה בל תשוער של גאונות, מסתורין, מומחיות, חישובים, תורה מדעית, מפעלים מגוונים, תחזיות לעתיד, אמיתות קבועות, הרגלים חכמים, רגשות ושאר סגולות שונות ומשונות. ואילו מה שהוא מגלה בתוכה אינו אלא מקבץ מעורפל של גרגירים אדמוניים, הדומים למדי לפולי קפה קלויים או לצימוקים, שדבוקים בגיבוב אל הזכוכית. הגרגירים האומללים הללו נראים מתים מאשר חיים, הם מפרפרים בתנועות איטיות, לא עקביות ולא מובנות. הוא לא מזהה בהם את אותן טיפות אור מופלאות שרק לפני שעה קלה גלשו ללא הרף מתוך הבל פיהם התוסס, הגדוש פנינים וזהב של אלפי גביעי פרחים פורחים.
הן מפרפרות בחשכה. הן נחנקות בקרב המון משותק; הן נדמות לשבויות חולות או למלכות מודחות שזכו לרגע אחד בלבד של זוהר בחברת הפרחים הנוצצים בגינה, לפני שהיה עליהן לחזור במהרה לעליבות המביישת של משכנן הקודר והצפוף.
כמו בכל הוויה עמוקה, כך גם עם הדבורים. צריך ללמוד להתבונן בהן. תושב מכוכב אחר שהיה רואה את בני האדם הולכים ושבים לאִיטם ברחובות, מתקבצים סביב מבנים מסוימים או כיכרות מסוימות, ממתינים במעמקי בתיהם לא ברור בדיוק לְמה, וללא כל תנועה נראית לעין, היה מסיק אף הוא כי הם דוממים ועלובים. דרוש זמן כדי לפענח את הפעילות המרובה החבויה בקיפאון הזה.
למען האמת, כל אחד מהגרגירים האלה שנראים דוממים למדי, עובד ללא הרף וממלא תפקיד שונה. אף אחד מהם לא יודע מנוחה מהי, ואלה שנראים ישנוניים מכולם, שנצמדים כנגד הזכוכית כאשכולות מתים – הם אלה שממלאים אחר המשימה המסתורית והמוגיעה מכולן; אלו הן הדבורים המייצרות ומפרישות את השעווה. עוד מעט נפגוש את הפעילוּת הדוממת הזאת ונרד לפרטיה. לעת עתה, די שנשֹים לבנו למאפיין המהותי ביותר של טבע הדבורה שמסביר את ההתקבצות יוצאת הדופן הקשורה למלאכה העמומה הזאת. הדבורה היא בראש ובראשונה, ואף יותר מהנמלה, יצור שחי בקהילה. היא לא יכולה לחיות אלא בתוך ההמון. כאשר היא יוצאת מהכוורת, הצפופה עד כדי כך שהיא נאלצת לפלס את דרכה החוצה בנגיחות ראש מבעד לקיר החי הסוגר עליה, היא יוצאת מסביבתה הטבעית. היא צוללת לפרק זמן קצר אל תוך המרחב השופע פרחים, כמו צוללן שצולל אל קרקעית האוקיינוס המלאה פנינים; אולם עליה לשוב ולנשום את ההמון בפרקי זמן קצובים, שאם לא כן היא עלולה למות, כמו הצוללן שעולה מעלה כדי לנשום אוויר. אם תימַצא מבודדת, גם אם יעמוד לרשותה שפע של מזון וגם אם מזג האוויר יאיר לה פנים ביותר, היא תגווע בתוך כמה ימים, לא מרעב או מקור, כי אם מבדידות. ההמון, כלומר המושבה, מהווה עבורה מזון סמוי שחיוני לה ממש כמו הדבש. כשבאים לנסח את רוח חוקי הכוורת, צריך לתת את הדעת לצורך הבסיסי הזה. בכוורת, הפרט נחשב כלא–כלום, קיומו אינו אלא קיום מותנה, הוא בבחינת הרף–עין סתמי, איבר מכונף של המין בכללותו. כל חייו הם הקרבה מוחלטת לישות העצומה והנצחית שהוא חלק ממנה.
מעניין לציין שלא תמיד כך היו פני הדברים. עד היום ניתן למצוא אצל משפחת הדבוריים ( בעבר נכללו כל הדבורים במשפחה אחת. לפי החלוקה המקובלת כיום, הדבורים מייצגות על–משפחה (superfamily), הכוללת שבע משפחות שונות, ומכונה בשמות Apiformes או Anthophila. השם "משפחת הדבוריים" מתייחס כיום למשפחה מסוימת של דבורים Apidae( ( הכוללת את הסוג דבורת הדבש לצד סוגים רבים אחרים של דבורים חברתיות ויחידאיות. ראו גם הערה 70 בעמ' 223).
את כל שלבי התירבות ההדרגתי שעברו על הדבורה המתורבתת שלנו. בתחתית הסולם, היא עובדת לבד, בתנאים קשים; על פי רוב היא אפילו לא תראה את צאצאיה (כדוגמת ה-Prosopis [שם הסוג עודכן וכיום נקרא Hylaeus] וה-Colletes), ובמקרים אחרים היא תחיה בחיק המשפחה המצומצמת החד–שנתית שהיא מקימה (ה-Apis וה-(Bombus). אחרי השלב הזה, אפשר לראות מינים שבהם היא יוצרת חבורות זמניות (כדוגמת ה-Panurgus ה-Dasypoda ה-Halictus ואחרות) עד שלבסוף מגיעים, שלב אחר שלב, לחברה המושלמת יותר או פחות אך חסרת הרחמים, זו של הכוורת שלנו, שבה הפרט נבלע כליל על ידי הקהילה, והקהילה, מצדה, מוקרבת דרך קבע למען המושבה המופשטת והאלמותית של העתיד.
ספר II : הנחיל
6.
זמן רב סברנו כי בנטשן את אוצרות ממלכתן כדי להשליך עצמן אל עבר חיים חסרי ודאות, זבובות הדבש החכמות, שעל פי רוב הן כה חסכניות, צלולות דעת ורואות את הנולד, מצייתות למעין טירוף גורלי, לדחף מכניסטי, לחוקי המין, לצו עליון של הטבע, לאותו כוח עלום הנסתר מעיני כל היצורים החיים בנהרות הזמן החולף.
בין שמדובר בדבורה ובין שבנו עצמנו, אנו מכנים בשם 'גורל' כל מה שעדיין איננו מבינים. אלא שהיום הכוורת הסגירה בפנינו שניים או שלושה מסודותיה המוחשיים, ונוכחנו לראות כי יציאה המונית זו אינה אינסטינקטיבית, ואף לא בלתי נמנעת. זו אינה הגירה עיוורת, אלא הקרבה שהיא פרי שיקול דעת של דור ההווה למען דור העתיד. די בכך שהדבוראי יחסל את המלכות הצעירות השרויות עדיין בחוסר תנועה
בתאיהן, או שירחיב את מחסני המזון ואת מעונות התושבים אם הזחלים והגלמים מרובים, ובן–רגע תיפסק כל המולת הסרק הזאת כטיפות זהב של גשם צייתני, והנה המלאכה מתחדשת, הפועלות פוקדות מחדש את הפרחים וכעת, כיוון שהמלכה הזקנה שוב נחוצה כאן ואינה מייחלת עוד לְיורשת וגם לא חוששת מפני אחת כזו, וכיוון שמובטחים לה כעת פירות להמשך פעולתה, היא תוותר השנה על פגישה עם אור השמש. היא חוזרת בשקט ובשלווה, בחשכה, למשימתה האימהית שהיא הטלת אלפיים או שלושת אלפים ביצים ביום, בקו ספירלי עקבי, מתא לתא, מבלי לפסוח על אף אחד ומבלי לחדול מכך אף לא להרף קל.
יוליה פרידמן
בוכה על חלב שנשפך
סולו אימפרו-פרפורמנס על פרידה מהנקה. יצירת מחול שהיא טקס פרטי-קהילתי המזמין את הקהל להתבונן, להאיר ולקחת בה חלק.
אמנית רב תחומית, פרפורמרית, יוצרת, מורה לתנועה, תלמידה תמידית, שמאנית אורבנית ואמא לדניאלה בת הכמעט שנתיים. בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל, ותוכניות לכוריאוגרפיה ואימפרוביזציה.
עוסקת בשילוש הקדוש של הגירה-אימהות- טקסים.
הפקת תערוכה ועריכת קטלוג: טל מאירי
עיצוב גרפי: מעין מוסקונה
לוגיסטיקה בגלריה: איתמר סן מרטין
תודות לצוות נווה שכטר:
רומינה רייסין – מנהלת נווה שכטר
הרב אירנה גריצבסקיה – מנכ"לית מדרשת שכטר
הרב רוברטו ארביב – רב הקהילה המסורתית נווה צדק
יעל ביאגון צטרון – מנהלת אמנותית של נווה שכטר
מור שמעוני – מובילת קהילה נווה שכטר
אמיר סן מרטין – איש טכני
