אגדתי - נשפי פורים של תל-אביב הקטנה
Agadati - Purim Balls in Tel Aviv
23.3.2016
“יש רק נשף אמיתי אחד בעיר, נשף המסכות של ברוך אגדתי” (ראובן רובין)
החל מראשית ימיה של תל-אביב שאפו קברניטי העיר להפוך אותה למרכז אוניברסלי עם ניחוח עברי-ציוני. חגיגות פורים התל-אביביות היו הזדמנות לפיתוחם ולהצגתם של שלל התכונות, ההישגים והמאוויים הכלכליים, החברתיים, הציוניים והמסורתיים של תל-אביב, “עיר התרבות” של המדינה שבדרך.
תקופת הזוהר של נשפי פורים התל-אביביים הייתה שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה העשרים. המוני חוגגים התקבצו בעיר מכל רחבי הארץ וגם מחוצה לה וחגגו מדי שנה בנשפים שונים. גולת הכותרת של חגיגות אלו היו הנשף השנתי שארגן רב-האמן ברוך אגדתי (קאושינסקי, 1976-1895) ותהלוכת העדלידע. אגדתי למד בבצלאל, והיה פעיל בתחומי האמנות, הקולנוע והמחול. היה בין היוצרים הראשונים של הריקוד הארצישראלי המוקרי והכניס דמויות מהנוף העדתי ואף ערבים לאמנותו. בעשייתו העניפה הוא הגביר את המודעות התרבותית בקרב הקהל הרחב בארץ ישראל.
בשנים הראשונות בין 1920 ל-1925 היה הנשף של אגדתי אירוע למוזמנים בלבד, בני האליטה החברתית והתרבותית ואישי ציבור. אך בעקבות לחץ על אגדתי וביקורת שנמתחה עליו נערך גם נשף עממי שנתי שאליו הגיעו בהמוניהם פועלים ובני נוער.
החגיגות החלו כבר בט”ו בשבט; אז נבחרה מלכת אסתר שתופיע בנשף. ההכנות לנשף כללו פרסומים בעיתונות ובכרזות בחוצות הערים שהזמינו את הקהל להגיע לתל אביב. בין המקומות שבהם התקיימו נשפים אלה נמנו קולנוע “עדן” ובית הספר לבנות בנוה-צדק. אולמות הנשף קושטו בציורים פרי מכחולם של מיטב אמני התקופה, ביניהם נחום גוטמן, ישראל פלדי וציונה תג’ר. גם אגדתי עצמו תרם ציורים לנשפים אלו.
אגדתי שאף למזג בין מנהגי פורים מסורתיים לבין מנהגים חדשים. המשתתפים הגיעו מחופשים ומצוידים במשלוח מנות. נושאי התחפושות היו סרטים תקופתיים, פוליטיקה של היישוב העברי והעימות עם השלטון הבריטי וכן דמויות מן המגילה. היו גם תחפושות ששיקפו מאבקים חברתיים ביישוב – תחפושת שמחתה כנגד אי מתן היתר לנשים לעסוק בעריכת דין, או מחאה עדתית של מחופשים בתלבושת קווקזית עם הכתובת: “לרכוב אנו יודעים, אך לחיל הסְפָר לא יִקָּחוּנוּ”. בערב נערכה תחרות תחפושות והפרסים בה היו כולם על טהרת תוצרת הארץ. בנשף העיקרי רקדו המוזמנים (רבות מן הנשים עטו שמלות ערב מפוארות) בעיקר ריקודים סלוניים, בעוד שבנשף העממי הריקודים היו בעיקר קבוצתיים. אגדתי, שהיה גם כוריאוגרף, חיבר ריקודים מקוריים עבור הנשפים, ביניהם: “הורה אגדתי” ו”תל-אביביה”. הופעתה של אסתר המלכה בנשף תוארה כך: “ובדיוק בחצות, יושבת על כס מלכות הנישא בידי ארבעה בחורים חסונים, נכנסה מלכת אסתר […] יפה להפליא, עוטה גלימת מלכות ארוכה ולראשה כתר מכסף, מעשה ידי צורף”.
העיתונות סיקרה את הנשפים בהרחבה: “התנועה בעיר גברה ביחוד בשעת ההליכה לאולמי התערוכה, ששם נערך נשף הקרן הקיימת ואגדתי. עגלות ואבטומובילים לא פסקו מרוץ וטוס בכל הדרך הזאת, חוגגים לבושי מסכות מכל הסגנונים והצבעים והצורות נהרו לשם בהמוניהם. חצר התערוכה ואולמיה היו מוארים בכל מיני אורות צבעוניים, תזמורות נִגנו והמסכות יצאו במחולות. ראקיטות־אור [זיקוקים] הֹעֲלוּ מדי פעם בפעם למרום, ובישרו לכל העיר את דבר התחלת הקארניוואל”.
למרות ואולי בשל הצלחת הנשפים לא איחרו הביקורות להגיע. גורמים שונים, בהם דתיים וחופשיים, בורגנים ופועלים, העלו טענות על סָרוּת טעמם של מפעלי אגדתי. ההתנגדות העזה ביותר היתה נגד “פולחן אסתר המלכה”. היו גם כאלה שהעלו חששות – בעיקר לאחר מאורעות 1929 – שיישובי הסְפָר נותרים ללא שמירה ראויה בפורים, ואף שערבים ינצלו את מנהג התחפושות כדי לחבל באירועי החג. בעיתון “דבר” נכתב שהמסיבות צעקניות ואינן עולות בקנה אחד עם ערכי תנועת הפועלים. המחנה החרדי התאונן על הקהל, אשר מתגודד נשים וגברים ביחד. בייחוד הרחיב על כך את הדיבור הרב קוק, שכתב למאיר דיזנגוף ב-1930: “אתכבד בזה להזכיר לכבודו שהנני בכִמָּהוֹן גדול מחכה לתשובתו הנכבדה בדבר הסרת המפלצת של בחירת מלכת היופי מקרב היהדות הארצ-ישראלית”. בפברואר 1930 הודיע אגדתי על ביטולה לאלתר של תחרות מלכת היופי.
“לא הצגה אנו רוצים לעשות מהנשפים שלנו אלא שמחה! לא חזיון אלא חיים! לא מקום להסתכלות אלא מקום להוצאת עצמו אל הפועל!” (ברוך אגדתי).
לקריאה נוספת:
בתיה כרמיאל, תל-אביב בתחפושת וכתר, מוזיאון ארץ ישראל, 1999
בת-שבע מרגלית שטרן, נדרה הנאוה וצדודיתה המרהיבה: טקסי מלכת היופי בארץ ישראל כאמצעי לגיבוש תודעה ציונית, ישראל 19-18, 2001.
“There is only one real costume party in the city of Tel Aviv – that of Baruch Agadati” (Reuven Rubin)
From its establishment, Tel Aviv’s leaders aspired to transform the city into an international metropolis with a Zionist-Hebrew tone. Purim festivities provided an opportunity to present the economic, societal, and Zionist aspirations and achievements, along with traditional ones, which characterized the “cultural city” of the emerging State.
Tel Aviv Purim carnival balls experienced a golden age during the 1920s and 1930s. Masses of people, both from Palestine and abroad, attended numerous festive parties. In 1929, the Davar newspaper reported: “The first Purim guests arrived from all over, even from Egypt.” The annual carnival ball organized by the legendary cultural figure Baruch Agadati (Baruch Kaushansky, 1895-1976) represented the leading Purim celebration, along with the Adeloyada Purim parade. Bialik gave Baruch his Hebrew sobriquet Agadati when he exclaimed: “Here is the legendary (Agadati) Baruch!” Agadati grew up in Odessa and immigrated to Palestine in 1910. He studied at the Bezalel Academy of Arts and Design in Jerusalem starting in 1910. The Ottoman authorities expelled Agadati from Palestine in 1914 and he returned with the pioneers of the Third Aliyah at the end of World War I.
Initially, Agadati’s Purim ball was by invitation only. Those invited included people from the social and cultural elite as well as public figures. Following public criticism and pressure, an additional public ball was held in 1927, attracting throngs of workers and youths.
Preparations for the festivities included newspaper advertisements and notices on municipal billboards. In 1928 Agadati reached an agreement whereby the price of train tickets to Tel Aviv was lowered on the day of the carnival ball. Festivities commenced the day before Purim with the designation of Queen Esther, who would appear at the ball. There was no set location for the parties. Venues included the Eden cinema and the Neve Zedek School for Girls. The halls were decorated with paintings by the greatest artists of the period, including Nahum Gutman, Israel Paldi and Ziona Tagger. Agadati himself also contributed paintings to these balls.
Agadati sought to merge traditional Purim customs with new ones. Participants arrived in costume, carrying mishloach manot. Themes for costumes included films from the period, Yishuv politics and movements, the conflict with the British authorities, and characters from the Megillah. Some costumes were connected to current events such as one that protested the refusal to allow women to practice law or an ethnic protest with participants dressed in costumes from the Caucasus region with the sign “We know how to ride but they
will not accept us into the border patrol.” A costume competition was held in the evening with local products as prizes. The invitees at the private party (including many women wearing fancy evening gowns) principally enjoyed ballroom dancing while circle dances dominated the public festivity. Agadati, who was also a choreographer, composed original dances for the Purim balls including Hora Agadati and Tel Avivia. The appearance of Queen Esther at the party is described as follows: “Exactly at midnight, on a throne carried by four robust young men, Queen Esther entered…amazingly beautiful, wearing a long royal robe and a silver crown fashioned by a silversmith.”
The newspapers of the period gave extensive coverage to the parties:
The traffic in the city increased, especially during the time when people traveled to the exhibition halls where the Jewish National Fund and Agadati parties were held. Horse drawn carriages and cars incessantly sped towards the parties. Throngs of partygoers wearing masks of all types and colors streamed in the direction of the festivities. The courtyard and halls were illuminated with colored lights; an orchestra played and people in costume danced. Sparks of light soared towards the heavens, notifying all that the carnival had commenced.
In spite of, or because of, the success of these parties, criticism soon commenced. Various representatives, religious and secular, bourgeois and working class, claimed that Agadati’s initiative was vulgar. The most fervent opposition was to what the newspapers called the “cult of Queen Esther.” Another factor was the fear, especially after the 1929 riots, that border communities would be insufficiently guarded on Purim and that the Arabs would take advantage of the custom of dressing up in costumes to attack holiday activities. The Davar newspaper reported that the parties were boisterous and contradicted the values of the Workers Movement. Ultra-Orthodox circles complained about the mixed audience of men and women. In particular, Rabbi Kook expressed his opposition in a letter to Meir Dizengoff in 1930: “I respectfully wish to mention to his honor that I am impatiently awaiting your honor’s response regarding the removal of the monstrosity of the Queen Esther beauty queen pageant from Erez Israel Jewry.” In 1930 Agadati announced the cancellation of the beauty queen pageant.
“We do not wish to make these parties into a show but rather a joyous celebration. Not a spectacle but life! Not a place for observation but rather for realization!” (Baruch Agadati)
קהל בחגיגות פורים, באדיבות מוזיאון ארץ-ישראל
כרזה לקראת נשפי ברוך אגדתי, 24.2.1931 תרצ”א, מוציא לאור ב. אגדתי דפוס הארץ בע”מ (תל אביב), באדיבות הספרייה הלאומית, ירושלים
כרזה המודיעה שהנשפים של ב. אגדתי יסודרו בכל האולמים והגנים של בית הספר לדוגמה, 21.2.1931 תרצ”א, מוציא לאור ב. אגדתי דפוס הארץ בע”מ (תל אביב)
כרזת ענק, באדיבות מוזיאון ארץ-ישראל
תצלום כתר אסתר המלכה, צלם ליאוניד פדרול. © אוסף מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב
מאיר דיזינגוף, באדיבות מוזיאון ארץ-ישראל, באדיבות מוזיאון ארץ-ישראל
כרזה לקראת נשף ההקדמה לנשפי המסכות המסורתיים, 15.2.1930 יז שבט תר”צ, מוציא לאור ב. אגדתי דפוס הארץ בע”מ (תל אביב)
כרזה לקראת נשפי המסכות המסורתיים של ב. אגדתי, 15.2.1930 יז שבט תר”צ, מוציא לאור ב. אגדתי, באדיבות הספרייה הלאומית, ירושלים