אמנים משתתפים: 
אורית ישי, אלחנדרה אוקרט, בלו סימיון פיינרו, גלעד אופיר, קן גולדמן, קרן ענבי, שולמית עציון, תרצה אולמן.

תערוכה זו, המציגה יצירות אמנות בין השחור ללבן, נערכת בחודשי כסלו וטבת. בתקופה זו נחגג חג החנוכה, הימים מתקצרים והאור הולך ומתמעט.

הפחד האנושי מפני היעלמות האור והשמחה על חזרת השמש באים לידי ביטוי בחגי האור בתרבויות ובדתות רבות. חז”ל, אשר הכירו את חגי האור הפגאניים והנוצריים, קבעו את חג החנוכה במועדים של חגי האור הללו ובהקשרים יהודיים / הלכתיים / היסטוריים וחקלאיים.

מן המפורסמות הוא שחג החנוכה הוא חג האור, המציין את נס פך השמן וניצחונם של המכבים, אך היבטים פחות ידועים של החג הם הפן החקלאי שלו והקשרו לאדם הראשון.

הקשר בין אדם הראשון לבין חגי האור של תקופת טבת מתואר בתלמוד ובמדרשים. בדיון על החגים הפגאניים בעונה זו של השנה מסופר על אדם הראשון כי בימים שבהם התקצרו שעות היום והחושך גבר חששו שעשה משהו שבשלו הוא נענש והעולם חוזר לתוהו ובוהו. כשהבין שהימים חוזרים ומתארכים, חגג במשך שמונה ימים. אגדה אחרת מספרת שבתקופה זו גילה האדם הראשון את האש בניסיונותיו לגבור על החושך (כמו מקבילו המיתולוגי הפייסטוס).

על פי חוקרים מודרניים היסוד החקלאי שבבסיס חג החנוכה בארץ ישראל היה הבאת ביכורי מסיק הזיתים לבית המקדש. מחוץ לירושלים חגגו האנשים בהדלקת נרות שמן כאות הזדהות עם שמן המנחה במקדש.

בהשראתו של אדם הראשון בחיפושיו אחר ניצוץ האור וברוח הימים המתקצרים מציגה התערוכה שמונה אמנים, יצרו עולם דימויים כמעט ללא צבעים.

תחושת הראשוניות והבריאה עולה על הדעת בהתבוננות בתצלום “ללא כותרת” (מתוך הסדרה “עשן”) של גלעד אופיר. בתצלום המופשט נעלם האור באפילה ומנסה לפרוץ מתוכה. התצלום מתאר את המאבק הקוסמי באמצעי צילומי המדַברֵר את טכניקת החשיפה והגילוי של אמנות הצילום. לעומתו, התצלום “דגון” של אורית ישי הוא ריאליסטי וממחיש את הניגודיות – הנשגבות והיפוכה במבט על הגדר הלבנה האטומה והציפורים השחורות.