שי עבאדי Shy Abady
חסרי מנוח | The Restless
11.5.2017 - 1.9.2017
“מחשבה וזכירה הן הדרך שבה בני אדם מכים שורשים
ותופסים את מקומם בעולם,
שאליו כולנו מגיעים בתור זרים”
חנה ארנדט [1]
בתערוכה מוצגים עשרה דיוקנאות של יהודיות ויהודים “חסרי מנוח” שצייר האמן שי עבאדי, הלקוחים משש סדרות-ציורים שלו, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. טריפת הקלפים והצגת הדיוקנאות במנותק מ”סדרות האם” שלהם מפקיעות מהם את ההקשרים ההיסטוריים, הביוגרפיים, התרבותיים והנרטיביים שבתוכם התהוו, ולפנינו סדרה העומדת בפני עצמה, קשורה ולא קשורה לסדרות קיימות אלה.
יש לציין כי שֵם התערוכה אינו בא לרמז על תימת ה”יהודי הנודד” במובנה המקובל, אלא מציע לבחון כל דמות כ”יהודי נודד בנפשו”. המכנה המשותף של הדמויות הוא זרוּת במובן של מחשבה ייחודית, אמיצה, הקוראת תיגר על המוסכמות המקובלות של היהדות. נוסף על כך משותפת לכולן תחושת ה”אנגסט” ((angst, המתבטאת בחרדה קיומית ומתח מתמיד.
גלריית הדמויות הללו מציבה מראה אלטרנטיבית לקאנון האישים היהודי. על אף הגיוון שבגלריית הדמויות – דמות מקראית, דמויות היסטוריות, דמויות אלגוריות ודיוקנאות של חברים ובני משפחת האמן – הן אינן אקראיות. הבחירה בהן מושכלת ונובעת מתהליך מחקר מעמיק הקשור לאסתטיקה, לעניין ההיסטורי ולחוויותיו האישיות של עבאדי.
אבינדב בן שאול והַנְס הרצל התמודדו כל אחד עם המטען של היות ה”בן של”, שניהם במובן מסוים הבנים של המלך היהודי הראשון, המקראי והציוני. שניהם פיתחו ציפיות אישיות על רקע הייחוס המשפחתי והיו נתונים לביקורת מתמדת של בני קהילתם. תקוותיהם התנפצו – אבינדב במותו בקרב נגד הפלשתים בגלבוע רגע לפני נפילת שאול אביו על חרבו, והנס עת לקח את חייו בידיו לאחר שבמהלכם נדד בין היהדות לנצרות והושפע ממצבה הנפשי המעורער של אחותו הבכורה ומותה בטרם עת.
הדיוקנאות של מריה אם ישו ושל הסינַגוֹגָה (סמל היהדות בנצרות של ימי-הביניים) מייצגות את השפעת החברה שבתוכה חיים היהודים על תפיסת האני שלהם. מריה מופיעה כאן כייצוג השבר החברתי הגדול בתקופתו של ישו והשאיפה לכונן “יהדות חדשה”, וסינגוגה מסמלת את האִפיון השלילי של היהודים, אשר השפיע גם על הדימוי העצמי שלהם.
המלחין פליקס מנדלסון-בַּרתולדי, בן המאה ה-19 (נכדו של משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה), נולד לתוך מציאות בלתי אפשרית, שבה נאלצו היהודים לוותר על יהדותם על מנת להשתלב בחברה. למרות שהתנצר שמר מנדלסון על שם משפחתו היהודי.
הוגת-הדעות חנה ארנדט, שחייתה בתקופת השואה ולאחריה, התעמתה במהלך חייה עם הקהילות היהודיות סביבה. בעקבות הפולמוס העז שעורר ספרה: “אייכמן בירושלים: דו”ח על הבנאליות של הרוע”, הוחרמה כמעט כליל בישראל ועל ידי אותן קהילות, ואולי היא המובהקת מבין “חסרי המנוח”.
בדיוקנאות סבו ואמו של האמן, שבהם הוסיף אף כיתוב בערבית של שם משפחתו, בוחר עבאדי להציגם כיהודים-ערביים החשים זרות יחסית בישראל העכשווית, זרות הנובעת מגעגוע לשורשיהם במרחב הערבי-יהודי. באמצעות הדיוקנאות המשפחתיים מפנה האמן אצבע ביקורתית כלפי החברה היהודית-ישראלית, אשר מתנכרת למרחב הגיאוגרפי הערבי לבנטיני בו היא חיה ולשפתו ונוהה אחר המערב.
עבאדי מופיע בדיוקן עצמי מתוך “סדרת האיקונות”, בתווי פניו בלבד – לכוד בקופסת עץ, מיישיר את עיניו אלינו. בדיוקן נוסף נראה חברו של האמן, מצוייר מעורפו, ותווי פניו מוסתרים. ייתכן שהאנונימיות של דמות זו מצביעה על “חוסר המנוחה” הכללי של בני האדם באשר הם.
[1] Hannah Arendt, Responsibility and Judgment, ed. Jerome Kohn, New York: Schocken Books, .2003, p. 100
אוצרת: שירה פרידמן
“Thinking and remembering… are the human way of striking roots, of taking one’s place in the world into which we all arrive as strangers.”
Hannah Arendt[1]
The exhibition of works by the artist Shy Abady features ten portraits of “restless” Jewish men and women, which partake of six independent series of paintings. The presentation of these portraits as independent works removed from their original series does away with the historical, biographical, cultural, and narrative contexts in which they were created, giving rise to a new and autonomous body of works that is both related and unrelated to the existing series.
Significantly, the exhibition title is not meant to allude to the theme of the “Wandering Jew” in its conventional sense, suggesting instead that each of the figures be examined as a “spiritually rootless Jew.” The shared otherness of these diverse figures is due to their brave and unique ways of thinking, which challenge the conventions of Jewish thought, as well as to their experience of existential angst and constant tension.
This gallery of characters constitutes an alternative canon of Jewish thinkers. Despite the heterogeneous makeup of this group, which includes a biblical figure, several historical figures, allegorical figures, and portraits of the artist’s friends and family members – their choice is far from arbitrary. Rather, it builds on a process of in-depth research on various aesthetic and historical concerns, as well as on Abady’s personal experiences.
King Saul’s son Abinadav and Theodor Herzl’s son Hans were both constrained to grapple with their role as the sons of important Jewish figures – the first biblical king and the first Zionist leader. Both developed personal expectations that built on their lofty genealogies, and both were constantly criticized by their community members. Their hopes, however, were tragically shattered: Abinadav died in the battle against the Philistines on Mt. Gilboa moments before his father, Saul, fell upon his sword, and Hans took his own life after vacillating between Judaism and Christianity and suffering the impact of his older sister’s fragile mental health and premature death.
The portraits of Mary, the mother of Jesus, and of Synagoga (the Medieval Christian personification of Judaism) represent the internalization of this anti-Jewish image by the Jewish community itself. Mary appears here as representing the great social crisis of Jesus’ time and the aspiration to establish a “New Judaism,” whereas Synagoga represents the negative characterization of the Jews, which also impacted their own self-image.
The 19th-century composer Felix Mendelssohn Bartholdy (the grandson of Moshe Mendelssohn, who founded the Jewish enlightenment movement in Germany) was born into an impossible reality, in which Jews were forced to give up their Judaism in order to assimilate into German society. Even though he converted to Christianity, Mendelssohn kept his Jewish last name.
The philosopher Hannah Arendt, who lived during and after the Holocaust, was perceived in her lifetime as a controversial figure within the Jewish world. Following the major debate provoked by her book Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil, she was almost entirely banned in Israel and by additional Jewish communities, and is perhaps the most quintessential representative of these “restless” figures.
The portraits of the artist’s grandfather and mother, on which the artist inscribed his family name in Arabic, represent the artist’s choice to portray his family members as Arab-Jews, who experience a certain degree of estrangement living in contemporary Israel, and long for their roots in the Arab-Jewish sphere. By means of these family portraits, the artists points a critical finger at Israeli-Jewish society, which turned its back on the surrounding geographical and cultural Arab sphere in its pursuit of Western culture.
Abady himself appears in a self-portrait from his series “Icons,” which captures his face imprisoned inside a wooden box as he directs his gaze at the viewers. Another portrait captures a friend of the artist who is seen from behind, with his face concealed. The anonymity of this figure may well point to the universal state of “restlessness” experienced by all human beings.
1 Hannah Arendt, Responsibility and Judgment, ed. Jerome Kohn, New York: Schocken Books, 2003, p. 100.
Curator: Shira Friedman
הכלה הסורית (אמא), 2016, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, מתוך הסדרה בחזרה ללבנט
הַנְס (הרצל), 2010, צריבה חשמלית ושמן על או.אס.בי, מתוך הסדרה אוגוסטה ויקטוריה
השועל, 2004, טכניקה מעורבת על נייר, על עץ, מתוך פרויקט ארנדט
אבינדב (בן שאול המלך, בעקבות אליהו מרקוזה), 2016, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, מתוך הסדרה שובה של התשוקה
מריה (בעקבות-פונטורמו), 2015, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, מתוך הסדרה שובה של התשוקה
הנווד (בעקבות פליקס מנדלסון), 2008, צריבה חשמלית ושמן על או.אס.בי, מתוך הסדרה גרמניה האחרת שלי
הנווד (בעקבות פליקס מנדלסון), 2008, צריבה חשמלית ושמן על או.אס.בי, מתוך הסדרה גרמניה האחרת שלי
הקופסה (דיוקן עצמי), 2000, טכניקה מעורבת על נייר קנבס, על עץ, קופסת עץ, מתוך הסדרה איקונה – תור הזהב
על תערוכתו של שי עבאדי “חסרי מנוח”‘, שי סתר,
מוסף גלריה ב״הארץ״, 7.8.2017