כמחווה פורימית מתחפשת “גלריה שכטר” לבוטיק תל-אביבי מהסיקסטיז. לכבוד הפתיחה משליך החוג הנוצץ של תל-אביב את בגדי האלטע שמאטעס שלו ונוהר להתרשם משמלות, חצאיות, מכנסיים, משקפי שמש ותיקים היישר משנות השישים.

נתחיל בכמה מילים על מנהג ההתחפשות בקרב היהודים בפורים. המנהג מוכר לראשונה מאיטליה במאה ה-15. אמנם יש המשייכים אותו לפסוק ממגילת אסתר המזכיר התהפכות: “אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב”, אך המחקר האקדמי מוכיח כי מנהגי פורים – התחפשות, התהוללות ושתייה – מקורם בחג פרסי קדום, בקרנבלים ובנשפי המסכות האיטלקיים, במיוחד בוונציה של ימי הביניים. לעומת הוותיקים בארץ, בני עדות המזרח התוודעו למנהג התחפושות בפורים רק בהגיעם לישראל.

שנות השישים הביאו עימן משב רוח רענן לאופנה הישראלית. כמו בעולם הגדול גם כאן שלטו באותה עת בגרדרובה רוח השחרור, חצאית המיני והצבעים הפסיכדליים. עד אז היו למדינת ישראל הצעירה בעיות גדולות יותר, וכך נותרה על כנהּ אופנת מדי הפלמ”ח ברחוב הישראלי. “קוד החאקי” שלט בעידודו של בן גוריון, והציבור לבש בעיקר מכנסי חאקי ארוכים, או קצרים מקופלים, עם חולצת חאקי או חולצה כחולה מתוצרת “אתא”. לכבוד שבת היתה החולצה הרוסית מחליפה את חולצת החאקי. גם בשנות הצנע רווחה אופנת החאקי. לקראת סוף שנות ה-50, עת משתפר המצב הכלכלי בישראל, מורגש שינוי גם במפת האופנה המקומית. בחברת “אתא”, נותנת הטון באופנה הישראלית, מגייסים את מעצבת האופנה הנודעת לולה בר – “המלבישה הלאומית” המביאה איתה ניחוח של יוקרה, צבעים והדפסים לעולם החאקי. חברת “משכית”, אשר נוסדה על ידי רות דיין על מנת לספק עבודה לעולים חדשים, הפכה בשנים אלה למושג בינלאומי בעולם האופנה. הצבר והצברית אינם רוצים ללבוש יותר חאקי, אלא “להתלבש כמו בחו”ל”. ואז הגיעו שנות השישים העליזות – מכנסי פדלפון, חצאיות מיני קצרצרות ושמלות פרחוניות.