סימה מאיר Sima Meir

רחש של זמזום קבוע עשוי להטריד אנשים ולהוציאם משלוות רוחם. התלמוד הבבלי (מסכת גיטין, ל”ו, ע”ב) מביא את המסורת בדבר “יתושו של טיטוס”: יתוש שחדר דרך אפו של טיטוס, קיסר רומא, וניקר במוחו במשך שבע שנים. על פי המסופר שם נשלח היתוש מגבוה להעניש את טיטוס על כך שכבש את בית המקדש וחילל אותו. ברוח סיפור-האגדה הזה משלבת האמנית סימה מאיר בציוריה חרקים וציפורים הפורעים את שלוות העבודה, מזמזמים ומפֵרים את היופי של משטח הציור, בין שהוא פסיפס, רקמה או תחרה.
“כלי העבודה” של מאיר, מַצבֵּעים (טושים) על משטחי פורמייקה, זרים לעולם הציור המסורתי ומהווים זמזום/הפרעה בפני עצמו. בתחילה קסמו לה זמינותם ואופן העבודה המיָדי (יחסית לצבעי שמן), “זמין זול ומהיר” כדבריה, אך במרוצת הזמן נעשו חומרים אלה מתאימים לגישתה של מאיר לאמנות בכלל, שכן יש בהם איזשהם זרוּת וחוסר שייכות שהיא מזדהה אִתם. שליטתה המופתית של מאיר במצבעים על גבי לוח הפורמייקה היא יוצאת דופן, שכן היא יוצרת Trompe l`oeil (הטעיית העין), והדימויים נדמים לרקמות או לפסיפסים מקוריים.
יחסה של מאיר לטקסטורות, למרקמים ולחומריות של המצבעים והפורמייקה מתבטא גם במושאי הציור שלה. היא תרה אחרי החושניות של הרקמה, העידון והשקיפות של התחרה והטַקטיליוּת של אבני הפסיפס הזעירות. את הדימויים היא מחפשת דווקא בספרים, המאפשרים הזָרָה ומעבר בין האובייקט עצמו ליצירת האמנות. החרקים והציפורים יוצרים בציור שיבוש והנגדה בין הטבע למעשה ידי אדם, אך גם מאפשרים בחינת טקסטורות שונות זו לצד זו – כמו הציפור לצד הפסיפס, התיקנים והפרפר בעלי הכנפיים המבריקות והמנצנצות לצד הרקמה. הרמשים בתערוכה מאפשרים לבחון את הפרת הסדר הטוב והרצוי של המרחב הביתי ומזכירים את ציורי ה”וַניטַס” מהמאה ה-17 בהולנד, ציורים שלתוכם הוכנסו סמלי הזמן החולף על מנת להזכיר את “המֶמֶנטוּם מוֹרי” “זכור שעליך למות” ביוונית).
מאיר נוהגת להתמקד בפרט בודד מתוך הרקמה, התחרה או הפסיפס כולו, פירוק המנתק את ההקשר הכללי ומנַכֵס אותו לצרכיה בציור. לאחר שהיא מבודדת את הפרט היא מחפשת את השוליים, החורים והטעויות של בעלי המלאכה. המתיקות או היופי כשלעצמו מאיימים עליה, והיא שוקדת ליצור בציור פעם אחר פעם הפרעה המתבטאת בזבובים המטרידים או בתיקן ההפוך. נראה שהפרטים שמאיר נוהה אחריהם, שמקורם בפסיפס של הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס או ברצפת הפסיפס של בית הכנסת במעון מהמאה השישית לספירה וברקמות עות’מאניות, מזַמנים עבורה אקזוטיות מרַגשת, הקיימת בגוף עבודותיה בכללותו ומשתכלל בתערוכה זו.
לאחר בחינה מדוקדקת נדמה שמאיר מכילה את הזמזומים והם אינם מנקרים במוחה. ההפרעות בסדר הטוב הקיים בציורים מתגלות כהרמוניות ואולי אפילו חינניות. היא מרותקת למבנה המשוכלל העדין של החרקים והם משתלבים במבנה הציור.

אוצרת: שירה פרידמן