מלי דה-קאלו Mali De-Kalo

תני לי לראות Let Me See

פתיחה: 21.05.2021 נעילה: 10.07.2021

בעבודת הווידאו “תני לי לראות” מאירה מלי דה-קאלו ומעוררת לחיים את המבנה ההיסטורי של “נווה שכטר”. בינות לתצלומי הבית, לדוברות ולדוברים המספרים על מה שהיה ומה שאולי היה, מופיעים שוב ושוב זוג רקדנים, המחוללים באולם הגדול של “נווה שכטר” לצלילי הוואלס. הצלילים החמים, הריקוד הסוחף והאהבה בין בני הזוג, המצויים כיום בראשית שנות השמונים לחייהם, הם הלב הפועם של התערוכה. בזכותם הפך הסיפור ההיסטורי של המבנה לסיפור אנושי; הם שבים ומזכירים לנו שבכל תקופה ובכל זמן האנשים הם שיצרו את הנרטיבים שאחריהם מתחקה דה-קאלו.

במחצית המאה התשע-עשרה הגיע פרַנץ לוֹרֶנְץ למושבה וַלְהַלָה, אחת מארבע המושבות שהוקמו על ידי הטמפלרים הגרמנים בארץ הקודש. לורנץ חלם להקים בית קפה בסגנון אירופאי במושבה החדשה – שהביאה לארץ חידושים פורצי-דרך בתחומי האדריכלות, החקלאות והתעשיה. בשנת 1886 הגשים לורנץ את חלומו והקים מבנה שיילך ויתפתח במשך השנים על גבי מבנה ערבי בעל קשתות גבוהות – כיום “גלריה שכטר”. בית הקפה היה למרכז תרבות שוקק; נערכו בו נשפי פורים וערבי ספרות ביידיש, ש”י עגנון הזכיר אותו בספרו “תמול שלשום”, וביאליק נאם באולם המרכזי שלו. בין שאר מפעלי ה’קולטורה’ נפתח בבניין ראינוע, שבו הוקרנו סרטים אילמים בליווי תזמורת חיה. המבנה של “קפה לורנץ” היה עֵד למאורעות היסטוריים, לשתי מלחמות עולם ולאופנות משתנות, ואכלסו אותו דמויות מגוונות מתחומים שונים. עם הקמת המדינה עבר המקום לבעלותם של יהודים, ולבסוף הפך ל”בית החייל” בתל אביב. משלהי שנות ה-40 ועד שנות ה-60 למאה העשרים נערכו במקום חתונות רבות, והחיילות והחיילים נהנו מן ה’מנזה’ שבבניין. ברבות הימים ננטש המבנה ונזנח, והעזובה בו הייתה מכמירת לב. הוא שוקם בשנת 2010 על ידי “מכון שכטר ללימודי היהדות” בירושלים.

דה-קאלו ניגשה לעבודת הווידאו הזאת מאותה נקודת-מוצא שפיתחה ושכללה גם בעבודותיה הקודמות: נקודת המוצא של הארכיון. דה-קאלו מאתגרת את הארכיון, בוחנת, מפרקת ומרכיבה אותו מחדש, וכך היא יוצרת נרטיב אלטרנטיבי אמנותי, שאינו כפוף לחוקי או לשיקולי המוסד.

ל”קפה לורנץ” ההיסטורי ו”נווה שכטר” העכשווי אין ארכיון מוסדר, אחיד ונגיש, הארכיון הנוכחי הוא פרי מחקרו המסור של שי פרקש. עבודת המחקר של דה-קאלו לקראת התערוכה הנוכחית היא רחבת-היקף וחדשנית. כחלק מגישתהּ, העומדת בסימן ריבוי נרטיבים, מאפשרת דה-קאלו למבקרות ולמבקרים להוסיף מזכרונותיהם ל”ארכיון החי” המתהווה בתערוכה.

דה-קאלו ריאיינה דמויות שהיו קשורות בדרך זו או אחרת לקפה לורנץ המיתולוגי בהסתמך על תצלומים ישנים מן הארכיון, וביקשה מהן להיזכר במה שמתואר בתצלום, להנהירו ולהסבירו. המרואיינים הם: ההיסטוריון והגיאוגרף פרופ’ יוסי בן ארצי; האמן והמעצב הגרפי דוד טרטקובר; האמנית ג’ניפר בר לב; חוקרת תולדות העיר תל אביב-יפו שולה וידריך; רב הקהילה המסורתית בנווה צדק הרב רוברטו ארביב; מתעד ומשַמר ציורי-הקיר שי פרקש; האדריכלית מיכל קימל אשכולות והפסלת סופי יונגרייז.

דברי המרואיינים, הערוכים כשיחה משובשת, מאפשרים להעיף מבט חטוף על העָבָר באמצעות תיאורי הצמחייה העבותה סביב המבנה ואזכורי צלילים ומאורעות היסטוריים ועכשוויים. הציור של גוסטב בָּאוּאֶרנפיינד מ-1888, “המושבה הגרמנית ביפו”, שבו הוא מקדיש תשומת לב דקדקנית לצמחיה באזורנו, מצטרף לדוברים ולדוברות בעבודת הווידאו, המתארים במפורט את מיני הצמחים והעצים שאפיינו את המקום – שנתפשׂ מאז ועד היום כמעין נווה מדבר בלב העיר.

נוסף על כל אלה כוללת עבודת הווידאו דיון ביצירות האמנות שהיו בבניין ההיסטורי ונעלמו ממנו. ציור הקיר של יוחנן סימון “סוף המלחמה” (1949) השתרע על  פני קיר שלם במסעדה של מועדון החיילים ב”בית החייל”; כמו כן ידוע שהיו במקום ציורי קיר של מרדכי גומפל, פרלי פלציג ואביגדור סטימצקי. תעלומת היעלמותם מעלה דיון עקרוני בדבר שימור נכסי תרבות ואמנות ויחס החברה הישראלית אליהם.

עבודת הווידאו “אמא” מאפשרת מבט כֵּן ובלתי שגרתי אל נבכי הזיכרון האנושי: אמה של מלי דה-קאלו, עדנה דקלו, שגדלה בשכונת נווה צדק, מביטה בתצלום ישן של המבנה, הסותר את ארכיון הזיכרון האישי שלה. זהו רגע נדיר, שבו נשמע קולה של האמנית בשעה שהיא מביימת את הסצנה. הפניית מצלמתה של דה-קאלו לעבר בני משפחתה היא חלק מהפרקטיקה שלה, ואף זוג הרקדנים המנכיחים את הזמן החולף הם לאה ושוקי דקל, דודיה של דה-קאלו, שהתחתנו ב”בית החייל” בשנות ה-60 של המאה העשרים.

הקומה העליונה של התערוכה היא קומת המחקר, שבה אפשר לצפות בסרטים האילמים שהוקרנו ב”קולנוע קסם” בבנין זה, להכנס בפועל ממש לתוך קרבי המחקר, לקרוא מסמכים היסטוריים ולצרף זכרונות לאתר התערוכה.

 

אוצרת: שירה פרידמן