קמיס היא שמלה מבד כותנה לבן, שנשות ביתא ישראל נהגו ללבוש.
את חוטי הערב של האריג לשמלה הן טוו בידיהן מכותנה, והגברים היו אורגים את הבד. את השמלה הן עיטרו ברקמה צבעונית, בְּתֶּךְ שרשרת.

הקמיס שלפניכן נרקמה  במסגרת קורס שימור מלאכות מסורתיות בהנחייתה של יונית קריסטל בבית הספר ליצירה מסורתית עכשווית "כולנא" בירוחם. במהלך הפרויקט, נפגשו התלמידות עם קבוצת רוקמות מביתא ישראל תושבות העיר שדרות. הן למדו על הסוגים השונים של השמלות, דוגמאות הרקמה ושמותיהן. מלאכת הרקמה עצמה נעשתה על ידי 17 זוגות ידיים: ידיהן של הרוקמות משדרות, ידיהן של הסטודנטיות, שוליית המלאכה ויונית עצמה. פיסות הרקמה נתפרו יחד, חלקן מסורתיות כפי שנהגו לרקום באתיופיה, וחלקן נושאות את טביעת היד והפרשנות האישית של הרוקמות.

יצירת הרקמה המשותפת הייתה תהליך מורכב, מאחר והוא אינו כולל רק מיומנות טכנית, אלא גם התמודדות עם קשיים הנובעים מן השוני בין התרבויות על כל מטעני השפה וההקשרים הנלווים אליה. העבודה המשותפת העלתה את המורכבות שבשימור מלאכה – מסע המסירה שנעשה מגוף לגוף, ובתוכו טמונים אוצרות התרבות והזהות החבויים, לצד מפגש אנושי  כֵּן.

יונית קריסטל, שהגתה והובילה את מיזם הרקמה עוסקת בשימור מלאכות מסורתיות של תושבי ותושבות הארץ, מתוך כוונה להחזיר ערך וכבוד למלאכות ולמסורות שהולכות ונעלמות, או שמשנות את צורתן במפגש עם המודרניות, במטרה להביא לקירוב לבבות ולהיכרויות בין אנשים ונשים מתרבויות שונות.